בני בן ה-5 לוקח דברים שאינם שייכים לו.

לכבוד השואלת, 

אכן נשמע מדבריך שזהו ענין בעייתי שמתפתח, וטוב שאת מחפסת  עצות כבר בגיל הזה במקום להתעלם מן המצב.

כדאי שתיצרי קשר אם איזה רב או טרפיסט שיכיר את הילד מקרוב ויוכל בעזרת השם לאתר מאיזו תכונה בנפש מגיעה ההתנהגות שתארת.

[ומצד החינוכי, לא אמנע מלכתוב את מה שהייתי מיעץ לך - ואע"פ שילדך עדיין צעיר, מ"מ את תשקלי בעצמך אם אפשר להשתמש בעצה הבאה, אולי זה יוכל לעזור.

עצתי שתתמקדי על החינוך למידת אמת - עוד יותר מן החינוך לאסור עליו את הגיבה. והטעם לזה, כי אומר השל"ה הקדוש, שהעיקר חינוך המידות לילד זה לחנך אותו במידת האמת. (כי אם יתרגל שלא יוכל בשום פעם להגיד מה שאינו אמת, אז ממילא הוא ימנע משאר העבירות עקב הבושה.)

והדרך למשכו ולחנכו שירצה להגיד רק את האמת, היינו על ידי שאתם כהורים תודיעו לו שזהו עיקר רצונכם, ושמובטח לו שלא תהיה התגובה לדבריו בשום פעם באופן קיצוני ומפחיד. כלומר, אתם רק מבקשים שיאמר לכם האמת מה שהוא עשה, והוא לא יספוג על זה שום צעקות או מכות (כי אחרת הוא לא ירצה בשום פעם להודות).

לפי מה שכתבת במכתבכם, ש"נזפתי בו, צעקתי עליו", "שוב צעקתי ", נראה שאת נכנסת תחת לחץ מצד הנסיון הזה - אבל הלחץ הזה בעצמו הוא הרסני. ונכון, שזה קל לומר וקשה לעשות, אבל את צריכה לדעת שכנראה שכל זה הוא נסיון מן השמים בשבלך (כי הרי יש לכל אחד את הנסיון שלו), ובכדי לעמוד בנסיון הזה צריכים לצאת ממצב הנפשי של לחץ.

כי הילד יכול להרגיש את הלחץ שלכם בשנייה; ואז הוא מנצל את המצב לטובתו [ונכון, יתכן שהוא עושה את כל זאת באופן תת-הכרתי ואין הוא דוקא מתכוין לרע, וכמו שהזכרתם] כי הלחיצה שלכם מגלה לו נקודת חלישות שבכם.

ולכן העצה בעזרת השם,  שיש להושיב את הילד  (כאשר המצב מסביב הוא שקט ונעים, ועדיף אולי להוציא אותו לטיול או לאכילה בחוץ לבד עם האמא) ולהסביר לו את החשיבות של ענין של אמירת האמת ובניית אימון.

והיינו, שאת תסבירי לו ב'טון' מיושב - וכמו שהיית מנהלת שיחה עסקני עם אדם מבוגר - את הדברים הבאים [אני אציע לך את הרעיון האיך צריך לנהל את השיחה ומה שהיא צריכה לכלול, ואת כבר תחזרי על הדברים ותאמרי את כל זה במילים שלך] :

"בני היקר, הרי ידוע לך שיש ענין של יחס בן כל שני אנשים בעולם (עכשיו לא מדברים על היחס של בן לאמו).

היחס הזה בכל המקרים שבעולם הוא או "קרוב" או "רחוק".

מה גורם את החילוק? עיקר הדבר שגורם את החילוק הוא נקרא "אימון"; כלומר כאשר הם יכולים להאמין אחד לשני, שאומרים את כל האמת, בלי להסתיר, אז הם מרגישים "קרוב". וכאשר אין אימון בין שני אנשים אז הם מרגישים "רחוק".

איך מתחילים יחס "קרוב" כזה עם "אימון"? התירוץ הוא שהוא נכנס רק לאט לאט וצריכים "לבנות" אותו.

איך בונים אותו? כל פעם שיש איזה בקשה בין אחד לשני, והשני עושה בשבילו משהו או עונה לו את כל האמת, אז זה בונה את האימון בין שניהם; וכל פעם שיש איזה ביקוש בין אחד לשני, והשני אינו עושה את הדבר או אינו עונה את כל האמת, אז זה שובר את האימון שבין שניהם.

בני היקר, אני רוצה מצידי לבנות אימון אתך ולהתנהג אתך "קרוב"; אבל בסופו של דבר הדבר תלוי בך.

תדע לך, שמהיום אבא או אמא לא יכעסו עליך כאשר תגיד את כל האמת; יתכן שתצטרך לעשות משהו - כגון, אם לקחת כסף שאינו שלך אז תצטרך להחזיר אותו  - אבל לא תקבל שום צעקות או מכות. רק העיקר שאנו מבקשים ממך, שרק תגיד לנו את האמת. 

עכשיו יש לך את הברירה:

כשאני אשאל אותך מכאן ולהבא איזו שאלה, ואני מבקש שתגיד לי את האמת, בפעמים הראשונים אני אתן לך אימון, ואני אאמין לך שאתה עונה את האמת. אם אתה תענה את כל אמת אז אתה תבנה את היחס איתי ואני ג"כ אעשה מה שאני יכול בשבילך;

אבל אם אח"כ יתברר שתשובתך אינן נכונות, הרי נמצא שבכל תשובה שאינה נכונה אתה הראית שאין לך אימון בי - ובזה אתה שובר את האימון שבינינו.

והתוצאה מכך, שאני כבר לא אוכל לעשות את כל מה שאני יכול בשבילך(- כי אם אעשה כך זה לא יצא טוב בשבילך; כי אז אתה תחשוב שיכול להיות יחס בעולם בלי אימון ואח"כ בחיים אתה תבוא לסבול הרבה הרבה יותר ח"ו מכיוון כזה.) עד שתבנה את האימון בחזרה.

שיחה כזו, הנאמרת מתוך יישוב הדעת ומתוך הערכה אמיתית לתת לבנך לבחור את הכיוון שלו - ואת התוצאות של הכיוון שלו - בעצמו, יכול לפעול הרבה הרבה יותר עליו באופן חינוכי מאשר הדרך של עונשים ואיומים.

ואח"כ אם הוא באמת יבחור להמשיך בדכו מספר פעמים ולא לומר לך את האמת תמיד, אז את תצטרכי להיות חזקה, וכמובן שלא תוכלי למנוע ממנו את האוכל שאת מספקת לו, אבל הדברים הנוספים שהוא מקבל ממך תסבירי לו שאת לא יכולה לתת לו הואיל ואין אימון ביחס שביניכם. וכגון, אם יבוא ויבקש כסף ממך או מהאבא בשביל איזה טיול או בשביל איזו מסיבה בבית ספר וכדו' אז תצטרכי להיות חזקה יחד עם בעליך, ושניכם ימנעו מלתת לו את המימון - אבל לא בדרך של רוגז או צעקות ח"ו, רק באופן שזה דבר פשוט כמו 2+2=4, דהיינו כל זמן שאין בניית אימון עם האבא והאמא אין מימון לצרכים הנוספים שבחיים.

ויתכן שבסופו של דבר הבון יצעק, אבל אתם תחזיקו בכל הכוחות שלא להתפעל ולא להראות שום תגובת רגש. (ואם הוא מוכן לקבל על עצמו להתנהג באמינות מכאן ולהבא אז אפשר לעזור פעם אחד, אבל יתכן שהדבר יחזור לסורו ובטיול הבא תצטרכו להגיד לו "נתנו לך טשאנץ', עכשיו הדרך היחיד הוא להפסיד טיול זה ואח"כ תקבל עוד טשאנץ"). ובסופו של דבר אולי הוא יפסיד איזה א' או ב' טיולים, אבל מצד חינוכי, אם אכן אתם תתחזקו ביחד במעמדכם, יתכן שהוא ישנה כיוון בבניית האימון אתכם.

אם תתחזקו ותוכלו להמנע מן תגובות חזקות ומפחידות, ולהיפך, כעבור זמן קצר תתחילו לראות תוצאות טוב ות והבן באמת יתחיל להגיד ל כם כל פעם את האמת כמעט מיד, אז תדעו שעשיתם דבר גדול, וכל פעם כשהוא מתחיל לומר לכם מיד את האמת זהו כבר הישג עצום, ויש לתמכו ולשבחו על זה. כי על ידי  שהוא יתרגל להיות פתוח אתכם, זה בעצמו הוא אבטחה נגד  נפילתו במעשים לא טובים, כי הוא ידע שבסוף אתם תדעו מזה, והוא לא ירצה להפסיד את הפתיחות והקירבה שהוא מרגיש מכם.

כל מה שכתבתי למעלה הוא רק הצעה; ובאם את תראי או שמי שעוסק עם ילדכם מקרוב יגיד שראוי ללכת בדרך אחרת, אז תפעילי את הדרך שיביא לידי תוצאות חיוביות.]

וכמובן שכמו בכל דבר בחיים צריכים סייעתא דשמיא, כל שכן בזה, אז תתפללו ג"כ בכל יום  תפלה חרשית במילים שלכם לפני הקב"ה, "רבש"ע עזרנו שנזכה להנחיל לבננו זה את הערך של מדת האמת והאימון". ובודאי שהקב"ה יעזור להורים שבאמת רוצים בטובת ילדיהם, ושרוצים להנחיל לו את הערכים הכי מכובדים כדי לעזור לו להיות מצליח בהמשך כל ימי חייו.

ואברך אתכם שתזכו לסייעתא דשמיא בענין, ושתזכו לראות מבניכם הרבה נחת יהודי,

בברכה,

רב נחום