גדולת האדם - וההקבלה שלו למקדש

מלבי"ם שמות רמזי המשכן

הקדמה

האדם נברא בכלל ובפרט, והכלל הוא האומה הנבחרת. ולכן כמו שבגוף האדם אשר הוא לבוש אל כחותיו הנפשיים נמצאו בו אברים וכלים אשר בם ישתמשו הכוחות הנפשיות ויוציאו פעולותיהם לחוץ, בהכרח שהאומה גם לה גוף כללי לשמש את פעולות האומה, והוא בהמ"ק המקבץ אותם, כאיש פרטי כל הפרטים אשר יבואו באיש פרטי, כן בהכרח ימצא בבית המקדש אשר הוא לבוש וגוף אל האיש הכללי שהוא האומה בכללה אשר ידומה עתה בצרופו בתואר צלם איש פרטי, ג"כ כל הכלים והחלוקות שימצא בגוף איש פרטי, וכן היה באמת. [וכן הולך ומבאר ההשואה לגבי העניין השלישי – העולם הגשמי שהוא גוף האדם הכללי, שהעולם גוף למין האדם האומה הגדולה, והמשכן גוף למין האדם השלם האומה הנבחרת בכללות, כך שיש כאן תלתא במתקלא חד, ואנו נבאר רק האדם, והמשכן, ועיין שם עניין הג' בעיקר ע"פ קבלה].

קודש קדשים, היכל, חצר

שבגוף אדם פרטי נמצא שלשה חלוקות, א) הראש והגלגלת שהוא מעון ומשכן לנפש המשכלת, ב) מן הצואר עד החזה שם תשכון הנפש החיונית שמשכנה בלב, ג) חלק התחתון של הגויה מן החזה ולמטה שם משכן נפש הטבעית והצומחת אשר תעשה מלאכה ע"י הכלים שהם האצטומכא והכבד והקרבים ובית המבשלות אשר יבשלו שם המאכל ויחלקו לכל האברים מנות איש לפי אכלו ע"י הכחות הידועים שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, וכן היה בגוף הכללי שהוא המקדש כמ"ש הרמב"ם: אלו דברים שהם עקר בבנין הבית עושים בו קדש וקדש הקדשים ועושים מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיה במדבר, וכשנבקר את הכלים שהיו במחיצה השלישית ראינו שדומים מכל צד לכלי הנפש הצומחת שהוא האצטומכא וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאים את האפר הנרקב לחוץ, וכן היה שם המזבח האוכל ומעכל המזון הרוחני ולחם ה' ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו שיראה המעיין שדומים לכלי האצטומכא מכל צד, ובמחיצה האמצעית היה שם הלחם הפנימי והמזון הקדוש שעל הלחם יחיה האדם ודומה כהלב שממנו תוצאות חיים, ושם היה מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו ריח ניחוח והנאה רוחניית שהנשמה נהנית ממנו והוא מקביל נגד עכול השני שבלב שכולו ענין רוחני אוירי, ובמחיצה השלישית היו הארון והלוחות והס"ת שהוא דומה עם המוח ששם משכן הנפש המשכלת:

הארון והלוחות

והנה הארון היה במדה כדי שיונחו בו שני לוחות הברית כמו שמפ' בב"ב (דף י"ד), והיו שני לוחות כנגד המוח שהוא מחולק לשני חלקים, חלק של צד המצח הנקרא צערעברו"ש וחלק של אחורי הראש הנקרא צערעבלו"ם, ואחר שנשברו הלוחות והונחו השברים תחת השלמים הורו השבורים על מוח הארוך שתחת המוח הנ"ל שהוא מחולק ג"כ לשני חלקים, ומפורש בכתבי האר"י ז"ל שהמוחין הם ג' חב"ד והם ד' כי דעת מתפשט לחו"ג, ובתוך חלקי המוח יש ד' חללים פנוים מחלקי המוח ונקראים ד' חללים שבמוח והזהר קראם ד' רהטי מוחא, ונגדו היו בארון ד' חללים פנוים מהלוחות ברחבו כמ"ש בשבת (דף י"ד) לר"מ צא ופרנס ארון לרחבו וכו' נשתיירו שני טפחים פנויים, ר"ל טפח מצד זה וטפח מצד זה והרי בכל צד שני חלקים חלל נגד כל לוח הם ד', ובצד ארכו היה שם חלל ב' טפחים שבם ס"ת מונח וזה נגד החלל שיש בין המוח לעצם הגלגלת חלל שיש בו מעט אויר זך הנקרא בזהר אוירא דכיא.

ג' ארונות, הבדים והטבעות

וצוה לעשות ג' ארונות שהמוח נתון בג' ארונות שני קרומי המוח ועצם הגלגלת, וצוה לעשות שני בדים לשאת את הארון, הוא עפ"י מ"ש (משלי כ') אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם, שלקבלת התורה צריך חוש הראות שיראה בעיניו ויעיין בספר התורה ושיראה מעשה ה' הגדול בעין הבחינה, ושישמע באזניו קבלת האבות ותורה שבע"פ והם הבדים הנושאים את הארון, וידוע שגידי הראות צומחים מן המוח עד העין, וכן גידי השמע צומחים מן המוח עד האזן, שבהם יקבל המוחשים ויביאם אל נפש האדם פנימה, והם שני מיני בדים, ולכל בד שתי טבעות, שבהם קבועים במוח מצד זה ובעין ובאזן מצד זה, וצריך שלא יסורו משם רגע כמ"ש (דברים כט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, (ישעיה ז) פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ואחר שתקבע הבדים בטבעות אז ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, שאז יקרא בעיניו בספר התורה שבכתב וישמע באזניו קבלת תורה שבע"פ:

כפורת וכרובים

עוד צוה לעשות כפורת על הארון ועליו שני הכרובים, והנה נפש רוח ונשמה משכנם בג' חלקי הגויה והנשמה משכנה במוח, ויש עוד שתי נפשות הנקראות בשם חיה ויחידה שהם אין להם מקום מיוחד בגוף רק חופפים עליו למעלה, אחד גבוה במעלתו מחברו ומשפיע על חברו, ואליהם רמזו שני הכרובים שהיו על הארון [שהיה נגד הנשמה שמשכנה במוח] והם פורשי כנפים למעלה כי משכנם בעולם העליון בצרור החיים ומשלחים אורם משם על הזוכים להם שאז יחזו ברוה"ק ויתנבאו ויראו מראות אלהים, וכן פניהם איש אל אחיו, ומשה זכה לנפשות אלה ועל ידם דבר עמו מעל הכפורת שעז"א ונועדתי לך שם:

שני הכרובים

גם למד דעת את העם בענין ההנהגה, כי באשר בשני הלוחות שבארון בלוח אחד היו כתובים חמש מצות שבין אדם למקום ועל לוח השני היה כתוב חמש מצות שבין אדם לחברו, והיו בישראל שני מיני מנהיגים, המלך ושריו שהיו ממונים מה' לעשות משפט ולבער כל עושי רשעה בין אדם לחברו, והכה"ג ומורי הדת היו ממונים ללמד את העם ולהשגיח על עבודת האלהים ומצות שבין אדם למקום, ונגדם עמדו שני הכרובים אחד הסוכך בכנפיו על צד האחד של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם לחברו, והשני הסוכך בכנפיו על צד השני של הארון שבו הלוח המזהיר על מצות שבין אדם למקום, וע"כ עמדו שניהם על הכפורת הסוכך על הלוחות בכלל, והיה צריך ששני הכרובים יפרשו כנפים למעלה שיעשו הכל לש"ש ויתנשאו על כל עניני החומר ותאוותיו ושיהיו סוככים על הכפורת ומגינים על מצות ה' איש כפי עבודתו, וצוה שיהיו פניהם איש אל אחיו שהמלך והכ"ג יהיו עוזרים זל"ז, לא כמו שהיה בימי מלכי בית שני הרשעים שהיו משפילים כבוד הכהונה, כמ"ש (יחזקאל כו) הסיר המצנפת והרים העטרה וכמו שפי' שם, ולא ככהנים הרשעים שהפיחו מרד והרימו יד בכבוד המלכות, רק יהיו פניהם איש אל אחיו וכמ"ש (זכריה ו) ועצת שלום תהיה בין שניהם, וכן יהיו פניהם ר"ל מגמת פניהם אל הכפורת לחזק עמוד הדת ויראת אלהים ולשום משפט וצדקה בארץ:

ובס"ד נחזור בקיצור על מה שלמדנו עד הנה, שכמו שהעיקר בבניין המקדש הינו ג' המחלקות, קודש קדשים, היכל, חצר, כן בגוף אדם פרטי נמצא שלשה חלוקות, א) הראש והגלגלת שהוא מעון ומשכן לנשמה, ב) מן הצואר עד החזה שם תשכון הרוח שמשכנה בלב, ג) חלק התחתון של הגויה מן החזה ולמטה שם משכן הנפש הבהמית, אשר תעשה מלאכה ע"י הכלים שהם האצטומכא והכבד והקרבים ובית המבשלות אשר יבשלו שם המאכל ויחלקו לכל האברים מנות איש לפי אכלו ע"י הכוחות הידועים שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, וכן היה בגוף הכללי שהוא המקדש כמ"ש הרמב"ם: אלו דברים שהם עקר בבנין הבית עושים בו קדש וקדש הקדשים ועושים מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיה במדבר, וכשנבקר את הכלים שהיו במחיצה השלישית ראינו שדומים מכל צד לכלי הנפש הצומחת שהוא האצטומכא וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאים את האפר הנרקב לחוץ, וכן היה שם המזבח האוכל ומעכל המזון הרוחני ולחם ה' ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו שיראה המעיין שדומים לכלי האצטומכא מכל צד, ובמחיצה האמצעית היה שם הלחם הפנימי והמזון הקדוש שעל הלחם יחיה האדם ודומה כהלב שממנו תוצאות חיים, ושם היה מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו ריח ניחוח והנאה רוחניית שהנשמה נהנית ממנו והוא מקביל נגד עכול השני שבלב שכולו ענין רוחני אוירי, ובמחיצה השלישית היו הארון והלוחות והס"ת שהוא דומה עם המוח ששם משכן הנשמה המשכלת:

וביארנו איך כמו הארון והלוחות, הגולגולת ומה שיש בה, שהלוחות שהיו שניים מול שניים מכוונים לארבע חלקי המח, שמשם משלחת פאריה להנהיג כל הגוף, כמו שהארון ראש וראשון לכל כלי המקדש, ובין חלקי המח חללים ממש כחללים שהיו בין הלוחות ומצדדיה, והקיף הקב"ה את המח בג' ארונות, כמו שעשה בצלאל, ב' קרומים, ועצם הגולגולת, ועשה הקב"ה שני כלים לישא ולשמש בה את פעולת המוח, והן ב' חושים שמיעה וראיה, לתורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי שם בתוך המוח מתקיים הנאמר ונועדתי לך שם ודברתי וכו', וצריך להנהיגה על ידי שני הבדים המחזיקים על ידי שני טבעות לכל בד, כי שני אזניים ושני עיניים לנו ב"ה. וצריך שלא יסורו משם רגע כמ"ש (דברים כט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע, (ישעיה ז) פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ואחר שתקבע הבדים בטבעות אז ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, שאז יקרא בעיניו בספר התורה שבכתב וישמע באזניו קבלת תורה שבע"פ: ומעל הארון ישנם ב' כרובים החופפים למעלה, כנגד שני חלקי הנשמה המכונות חיה ויחידה, שזוכים אליה אך הנביאים והצדיקים, ושם נגלה רוח נבואה להזוכה לאלו האורות הגבוהים, ונועדתי לך שם:

שולחן

ועתה נבאר הכלים שהיו בהיכל, שלפי מה שבארנו היו כנגד חלק הגויה שמן הצואר עד החזה ששם משכן רוח החיים, והיה שם השלחן והמנורה, השלחן היה נגד המזון, שהלב הוא הזן ונותן חיות וכח לכל הגויה ע"י הדם שהוא הנפש החיונית כנודע, ובאשר רצה ה' שהמזון והפרנסה יצא לכל העולם ע"י הברכה שבמקדש, צוה להניח שם לחם הפנים שהיה בו ברכה, ומלחם ה' הושפע ברכה ושובע לכל העולם כי אין הברכה שורה על דבר ריקם, ויען שבעולם הגדול החיות בא ע"י המלאכים מניעי הגלגלים כמ"ש (יחזקאל א) כי רוח החיה באופנים, והם המסבבים את המזלות בי"ב חדשי השנה להכין את הלחם והמזון, צוה להניח י"ב לחמים להכין את הלחם ממקום נעלה יותר שיש בו ברכה, ובאשר זה נקרא לחם פנים שבא מלפני ולפנים מה' בעצמו שהוא פותח ידיו ומשביע לכל חי, היה שם סימן לידים הטהורים במה שהיו שתי סניפים וי"ד קנים בכל מערכה, שהקנים היו כנגד פרקי הידים שהם י"ד כמנין יד, והיו ארבע לחמים נסמכים כ"א מג' קנים והלחם העליון נסמך משתי קנים כמו שבארבע אצבעות יש ג' פרקים בכל אצבע ובהאגודל אין שם רק שתי פרקים, והסניפים היו כנגד זרועות עולם, וצוה ביום השבת יערכנו כי בשבת יושפע המזון לכל השבוע, ולכן בשבת נסתלק מעל השלחן ונסדר אחר תחתיו, ומזה בא הברכה לכל השבוע, וצוה לעשות זר זהב שהוא סימן לכתר מלכות שהוא ציון השלחן והעושר והגדולה, [ושיהיה מסגרת טופח שלא להרבות מותרות ותענוגים רק יהיה מצומצם שע"ז מורה המסגרת ושרק על המסגרת ראוי הזר והכתר לא על המרבה בתענוגים ובמותרות]:

מנורה

עוד צוה לתת שם את המנורה, שהסכימו כולם שהיא מורה על אור ההשכלה והדעת, וכבר כתבתי שהארון היה מורה על חכמת התורה והנבואה שהיא החכמה הבאה רק ע"י הופעת אלהים בנבואה, והמנורה היה מורה על מה שישכיל האדם מדעתו להבין בכח התבונה, שזה ההבדל בין חכמה ובין בינה, וכבר הבאתי שדעת חז"ל והמקובלים שהחכמה האלהית והנבואה הוא מתיחס אל המוח שעליו משפיע רוח הנבואה, אבל התבונה האנושית מיוחס אל הלב כמ"ש בפתח אליהו, חכמה מוחא, בינה ליבא ובה הלב מבין. שע"י שתניף הריאה על הלב ותנשוב אויר צח ומזוקק יעלה אד דק אל המוח לטהר את כליו עד שיגבר בו כח התבונה להבין דבר מתוך דבר בבינתו, ופרי התבונה הזאת הם שבע חכמות שהמציאו בני אדם משכלם, ולעומת זה היה במנורה שמורה על אור השכל שבעה קנים שכולם פונים אל נר האמצעי שהיא החכמה האלהית, וכן יתיחסו אל שבע כנפי הריאה שהם מניפים רוח צח אל המוח וידליקו שבע נרות המנורה, ולכן העמידו אותם בדרום שהריאה הוא בימין והלב [שכנגדו היה השלחן ולחם הפנים] הוא בשמאל, והיה במנורה מ"ט דברים שהם שבעה קנים וי"א כפתורים ט' פרחים כ"ב גביעים ס"ה מ"ט, ועם המנורה בכלל יש חמשים שערי בינה כי המנורה רמזה על הבינה, והארון שרמז על החכמה היה ט"ו טפחים ארכו ט' טפחים רחבו וט' טפחים גבהו, ס"ה ל"ג לרמז על החכמה עם ל"ב נתיבותיה, ובאשר כל השבע חכמות ופרטיהן כלולים בתורה לכן היתה המנורה מכוונת נגד התחלת ספרי התורה, ס' בראשית ז' תיבות בפסוק הראשון נגד שבעת קני מנורה, שמות י"א תיבות כנגד כפתורים, ויקרא ט' תיבות כנגד פרחים, במדבר י"ז תיבות כנגד גבהה של מנורה [מלבד הטפח האחרון של הרגל], דברים כ"ב תיבות כנגד גביעים, וז"ש במד' פתח דבריך יאיר זה מעשה המנורה:

היקף ההיכל

וכמו שבאדם הפרטי יש גוף שהוא המקיף ומלביש את האברים הפנימים, כן המשכן ומכסהו היה גוף האדם הכללי, החופף ומקיף על הכלים הפנימים שהם הארון והשלחן והמנורה שהם נגד המוח והלב, שמקומם עד טרפש הכבד שהוא המבדיל בין כלי הנפש היורדים חדרי בטן ובין כלי הנשמה והרוח, ושם חוגר הכהן בחגורה, להבדיל בין העליונים לתחתונים, והוא מסך פתח אוהל מועד.

ארבעה יריעות

ויש בגוף ד' לבושים, כמ"ש עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, הגידין בהם הדם רצוא ושוב, והם שייכים בצד א' עם האברים הפנימים כי הם תעלות וצינורות להוביל ההרגשה שבא מן המוח והחיות של הלב אל כל הגויה, וג' מלבושים האחרים הם חיצונות לגמרי. וע"כ היו למעלה יריעות תכלת וארגמן תולעת שני ושש, כי יש ד' מיני גידים ויש להם ד' מראות, ולכן היו יריעותיו עשר שכן כל דבר שבקדושה.

ויריעות עזים ועורות אלים ועורות תחשים נגד ג' לבושים האחרים, עור ובשר ועצמות, לכן היו י"א יריעות עזים נגד הבשר, שהוא מצד הרע כנודע מי"א סממני הקטורת וי"א ארורים, ועליהם מלמעלה היו עורות אילים שהם קשים נגד העצמות, ועורות תחשים הוא נגד העור שהופשט מן הנחש וילבש את האדם ונקרא משכא דחויא, [אולם בגוף המשכן מן הצדדים, היו שם הקרשים שהם היו נגד לבוש העצמות, ועליהם צפוי הזהב נגד הבשר, ועליה מכסה יריעות תכלת נגד גידים, ועליה מכסה עזים נגד עור. תו לא הוזקקנו ליותר ולכן לא היו שם שני מכסאות העורות].  

קרשים ובריחים

אמנם במשכן עצמו רצה לצייר קומת האדם מצד גופו, שעיקר בנין גופו הוא כ"ב צלעות שהם י"א צלעות מצד זה וי"א צלעות מצד זה, לכן היה במשכן בצד דרום וכן בצפון עשרים קרש, ואצלם העמוד שבמזרח וקרש המקצוע שאמה ממנו היה שייך לצד צפון, הם כ"ב, ונחלקו לשני פעמים י"א ע"י שבריח העליון והתחתון נחלק לשנים וכל בריח חיבר י"א צלעות. שהבריח התיכון שחיבר את כולם הוא כחוט השדרה המחבר את כל הצלעות ועומד בתוכם, והבריח העליון והתחתון היה כנגד חוליות השדרה שי"א חצאי חוליות מקשרים י"א עצמות מצד זה וי"א מקשרים מצד זה, וכל זה נכון למ"ש במד' שה"ש שהבריחים עברו וחברו גם את העמוד שבמזרח ואת קרש שבמקצוע. נמצא אדם שלם בכל צד.

ובאשר המשכן נעשה לחבר בו כל כלל ישראל להחשב כגוף אחד היה צריך לצייר בו שני בני אדם, שהאומה מחולקת משני סוגי בני אדם, שיתחברו שנים להיות כאיש אחד, שיששכר וזבולון מתחברים להיות מקדש אחד, זה עוסק בתורה בימין וזה משפיע לו שפע ימים ועושר בצפון כמ"ש בפסוק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, או כמו ישראל ושבט לוי שמתחברים ג"כ על אופן זה, וע"כ צייר זה במה שהיו עשרים קרשים מצד צפון וכן מצד דרום שכל צד עם העמוד וקרש המקצוע ובריחיו נצטייר כגוף שלם, בכ"ב צלעותיו והשדרה והחוט המחברם, שא' עומד בדרום וא' בצפון.

אולם ירך של הגוף נצטייר בהקרשים שבצד מערב שנקרא ירך, ובירך נמצא ד' עצמות אחד בירך ושלשה בקטלית משני צדדים כמ"ש בפ"א דאהלות, לכן היו שמונה קרשים, והיה צריך לצייר ירך אחד לגוף שבדרום וירך לגוף שבצפון עז"א לירכתי המשכן בירכתים בלשון רבים, כי מצייר שנים בכפל לכן היו שם שמונה קרשים, כי קרשים שבמקצועות שייכים בצד אחד לצד מערב שמשלימים לעשר אמה רוחב המשכן וחשבו אותם לגוף שבדרום ולגוף שבצפון לז"א לירכתים ר"ל שירמזו על שנים נמצא היה גוף וירך לכל צד, ושני ריעים מתחברים בקדש.

שני חלקי היריעות

וכן מטעם זה נתחלק מכסה המשכן לשנים ונתחברו בלולאות לצייר שני בני אדם המתחברים, וכ"א יש לו חמשים לולאות, נגד נפש רוח נשמה חיה יחידה שכ"א כולל יו"ד מדרגות דקדושה, ואחד עומד במזרח רחוק מן השכינה, ואחד במערב קרוב אל השכינה שבמערב, שאצלו גם יריעות עזים הם חמש שהם מצד הקדושה כי קדוש הוא לאלהיו, ושנים מתחברים בקרסים באהבה ובאחוה עוזרים זל"ז והיה המשכן אחד.

וממה שידענו שהאדם נברא בצלם ויש דוגמתו ודמותו בעולם הגדול, דעת לנבון נקל לדרוש מן הנגלה אל הנעלם ולמצוא ציור המשכן בכל העולמות, וכמ"ש במד' ויקרא רבה וביום הקים את המשכן א"ר סימון מלמד שמשכן אחר הוקם עמו, ואמרו שבהמ"ק של מטה מכוון כנגד מקדש של מעלה, ואמרו פ"ק דתענית ומי איכא ירושלים למעלה, אין דכתיב (תהלים קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, ועז"א והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר, והיה פרוכת לפני קה"ק נגד הפרגוד שיש בין עולם הכסא לעולם החיות כמ"ש (יחזקאל א) ודמות על ראשי החיות רקיע, ובאדם הוא הצואר שהוא הפרגוד שבין הראש והחזה, ובין החצר וההיכל היה מסך כנגד המסך שיש בין החיות להאופנים בעולם הגדול, ובאדם הוא טרפשא דכבדא וכמ"ש בכוזרי מאמר ד' (סי' כ"ה).

חצר המשכן והמזבח

חכמה האלהית בחרה בצווי מעשה המשכן, לחבר צווי מעשה הדביר וההיכל וכליהם באופן שיהיו תואמים יחדו, שסדר תחלה את הכלים המקודשים שנמצא בשני הבתים, שהם הארון והשלחן והמנורה, ואח"כ סדר את המשכן שכולל ההיכל וקדש הקדשים ג"כ ביחד. ואח"ז צוה על עשית המחיצות שיבדילו בין כל אחד לאשר חוצה לו, שהוא הפרוכת המבדלת בין הקדש ובין קדש הקדשים, ומסך פתח המשכן המבדיל בין הקדש ובין החצר שלפניו, בזה יורנו דעת כי שני בתים אלה מתאחדים במה שהם מיוחדים לקדושה עליונה מיוחדת. כי גם אל ההיכל היה אסור ליכנס אם לא לעבודה ולהשתחויה כמ"ש הרמב"ם (בפ"ג מה' ביאת המקדש), ולא כן המחיצה השלישית שידבר עליה עתה שהוא חצר המשכן, שנגדו כלי הנפש הטבעית בעולם הקטן, שהם הכבד והאצטומכא ובני מעים, העושים במלאכה ליזון ולהצמיח גוף האדם בכח הנפש הצומחת, הנם מוגבלים כפי חוקי הטבע שלא תוכל לעשות דבר בבחירה וברצון רק כעץ השדה שנפשו הצומחת היא כח טבעי לבד ולא ניכר בה כח רוחני כלל רק הטבע תעשה את מלאכתה בהכרח וכפי חוקי הטבע לבד, [על הלב יש לאדם שליטה להבין, על הריאה יש לאדם שליטה, על המעיים אין לאדם שליטה. אדם שבלע סם, אינו יכול לצוות על בני מעיו לא לעכל], אשר נטע בהם יוצרם מבראשית חק נתן ולא יעבור, ע"כ יִחַד חצר המשכן ומזבח הנמצא בו, להיות נגד האצטומכא וכלי העיכול המיוחדים לנפש הצומחת, בסדר מיוחד, כי שם מתחיל עולם ההויה וההפסד שמעכל ושורף ומכלה את כל, פושט צורה ולובש צורה, שכן תראה שבשתי מחיצות הראשונות לא בא בהם נחושת רק כסף וזהב [רק ביריעות עזים שהיו בם קרסי נחשת כי הם מצד משכא דחויא וסטרא דנחש כמ"ש למעלה], ולא בא נחשת רק בעמודים שבמחיצה המבדלת בין ההיכל והחצר שהיו העמודים מצופים זהב ואדניהם נחשת, כי באשר שם הרקיע המבדיל ביניהם, ע"כ בצד אחד שייך לפנים ויש בו זהב, ובצד האחר שייך לחוץ ורגליו ואדניו שם יש אחיזה לנחשת.

לא נשאר לדבר בחצר רק מן המזבח, ואחר שמחיצה זאת שהוא החצר בא נגד החלוקה שיש באדם מן טרפש הכבד ולמטה ששם כלי הנפש הצומחת כנ"ל, בהכרח היה המזבח נגד האצטומכא וכלים העוזרים לה במלאכת העיכול, שהם יתיכו ויעכלו את הבא בתוכם וישיבוהו לאפר ע"י החום והאש הצפון באצטומכא שהוא אש מן השמים הנמצא שם לשרוף ולהתיך את כל ולהשיב כל חלקיו אל יסודם ושרשם, ודוגמת זה היה שם אש מן השמים במזבח לעכל את כל הנקרב עליו מבע"ח, וכן מצומח במנחות ונסכים, ומדומם במלח, ולעשותו דשן ואפר, והיה מזבח נחשת מצופה על עץ נבוב לוחות וממולא עפר, העץ של לוחות מורה על כח הצומח שהוא מיוחד לנפש הזנה, והנחשת מורה על חלק הנחש אשר עפר לחמו אשר הושת איבה בינו ובין האשה שהוא הגוף והחומר והוא ישופנו עקב כי ממיר ומתיך לחותיו ומחריבו עד ישוב לעפר, והיו בו ארבע קרנות לרמז על ארבעה כחות הראשיות העושים במלאכה שהוא המושך והמחזיק והמעכל והדוחה, והיה חמש אמות ארכו שהם חמשה כלים האומנים במלאכה שהם המסס ובית הכוסות, והקיבה, והמעים שהם מחולקים לשני חלוקות מעי הגס והדקין. וחמש אמות רחבו, כי אחר שנעשה בישול הראשון בהקיבה ישולח המיץ הנברר ממנו אל חמש תעלות. א] שע"י כח הדוחה ישלחהו אל מעי הראשון [הנקרא דודאנוס] ב] ששם מתערב עם עוד מיץ אחר שמעורב בו גם ליחות המרה ועם מיץ [כילוס] ונסנן במסננת דרך עור המעי ויתקבץ לתוך כלי חלב [הנקרא וואשע לאקאטע], ג] משם ישולח אל חדר מיוחד שהוא בגב ואחור הגוף [הנקרא בשם צישטענוס] ד] משם ישולח אל תוך גיד [הנקרא ווינא שויבקלוויס שהוא תחת הצואר], ה] שם יתערב עם הדם ויורד עם הדם דרך גיד אחד אל חלל הלב. ושלש אמות קומתו כי הדם הצלול יסונן בהכבד והוא מזון לנפש הצומחת, והצלול שבו יעלה אל הלב ויסונן שנית והוא מזון לנפש החיונית, והזך והרוחני שבו יעלה אל המוח והוא מזון לנפש המשכלת.

וצוה לעשות סירותיו לדשנו ויעיו ומחתותיו שהם נגד חלקי המעים הנקרא קילון והכרכשתא העשוים להוציא האפר לחוץ והטחול והכליות העשוים לנקות פסולת הדם והמים הרעים אשר בדם, ומזרקותיו הם הכבד שבו מתקבץ הדם והוא מלא דם כמזרקים לפני המזבח. וסך הגידים והעורקים שבכבד מספרם שבעים, ועז"א מזרק אחד כסף שבעים שקל, ובתקוני זהר (תיקון כ"א) שהם לקבל שבעים ממונים, והכבד זורק הדם אל גיד א' [הנקרא ווינא קאבא] וזה הגיד מתחלק לשני חלקים אחד עולה למעלה לזון אברים העליונים וא' יורד למטה לזון האברים התחתונים, וכן היה במזבח דמים הנתנים למעלה ודמים הנתנים למטה, וצוה לעשות בו מכבר מעשה רשת שכן הבני מעים מחוברים אל עור אחד אשר בו שומן רב הנקרא כנתא כמעשה רשת והוא ג"כ עוזר למלאכת הסינון וההפרדה:

ומה שלא הזכיר בין כלי המשכן את מזבח הקטרת, ובין כלי החצר את הכיור וכתבם לבסוף אחר צווי החינוך בסוף פ' תצוה ובראש פ' תשא. כי כלים האלה לא היה כלי כנגדה באדם ובעולם, כי בחלק החזה לא נמצא רק הלב והריאה שנגדם היה השלחן והמנורה, ומזבח הקטורת אין כלי מקביל לו, שלכן אינו מעכב, והלכה דמזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו, [רמב"ם ה' תו"מ פ"ג] משא"כ במזבח העולה שאפי' פגם פוסל בו, וכן יתר הכלים המקודשים, ובחלק הבטן לא נמצאו רק כלי העיכול שנרמזו כולם במזבח העולה לא כלי הטהרה והרחיצה שנרמז בכיור, וע"כ גם הוא אינו מעכב בדיעבד שאם קדש מאחד מכלי השרת כשר [רמב"ם פ"ה מה' ביאת המקדש ה' י'].

ושני כלים האלה באו לציין הענין שנעשה בבית הנבחר ע"י קדושת ישראל ועבודתם שמעלים ריח ניחוח וקטורת סמים לעולמות העליונים, ומורידים משם השפע והברכה והקדושה ממקור מים חיים לעולמות התחתונים שזה אין לו מקום רק אחר שנגמר המשכן וכל כליו והוכנו הכהנים בבגדי הקדש וחנכו את המשכן בעבודה, לכן באו לבסוף, אחר שגמר כל הענינים וצוה על דבר החינוך והתחלת העבודה שאז יוכנו כלים האלה, אשר מלאכי אלהים הקדושה והברכה עולם ויורדים בם, שמזבח הקטורת מציין את האיתרעותא דלתתא שעולה מלמטה למעלה וקושר כל העולמות ע"י מעשה העבודה, כמו שכתוב בסידור בתחילת התפילה עליית העולמות, שכמו שע"י האכילה תשכן הנשמה הרוחניית בגויה, שהדם המזוקק העולה מן הכבד אל הלב יעשה שם משכן לנפש החיונית והריח והרוחני העולה מן הלב למעלה ע"י פעולת הלב והריאה לטהר את הרוח ולהעלותו אל המוח יעשה שם מכון לנשמה, ועל ידה ישכנו שמה המדרגות העליונות שנקראו בשם חיה ויחידה, כן בעלות עשן הקרבנות ממזבח העולה יפרד ממנו הרוחניות העולה היא למעלה ותשכון בהיכל הקדש, וע"י עבודת הלב וטהרתו יוקטר שם קטורת סמים מור ולבונה שהם החלקים המריחים המתפרדים מן הצומח המיוחס ללבונה, ר"ל הרוחניות מנפש הצומחת והחלקים המריחים מן הדם שהיא הנפש החיונית שזה נקרא מור שהוא דם המריח מחיה שבהודו דהיינו הרוחניות של נפש החיונית, כמ"ש (שה"ש ד) אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה והיא עולה משם אל קדשי קדשים להיות מעון לכסא אלהים ושכינת עוזו כאשר יעלה הרוחניות מן הלב אל המוח להשכין שם הנשמה האלהית, לכן עמד מזבח הקטורת בין השולחן והמנורה לצד מזרח, להיות קרוב בצד אחד אל מזבח העולה להפריד את הריח והרוחניות מעשן ענן הקרבנות, ובצד אחד עמד לפני ה' מכוון נגד ארון הברית להעלות ענן הקטורת לפני ה' למעלה למעלה בין כנפי הכרובים ששם האלהות המתיחס לנפשות הנקראות בשם חיה ויחידה. וע"כ מזבח זה היה אמתים קומתו, כי ממנו ולמעלה יש רק שתי קומות שהם הלב והמוח, לא כמזבח העולה שממנו ולמעלה ג' קומות הכבד והלב והמוח שלכן שלש אמות קומתו.

 ואח"ז צוה על הכיור שהוא המרמז על הורדת שפע הקדושה והטהרה והברכה ממקור מים חיים מלמעלה למטה שאח"כ על ידי עלית קיטור הקטרת בסוד מים נקובין מלמטה למעלה יזלו מים מדליו מצינורות העליונות מלמעלה למטה, כמו שנכתב בסידורים "ירידת השפע". שלכן עשה שלמה את הים שעמד על י"ב בקר, רמז לירידת השפע לכל שנים עשר מחנות קדושים שלשה לכל רוח כנודע, כהקפת דגלי שבטי בני ישראל ג' מכל צד. ובן קטין עשה במקום זה בבית שני י"ב דדים לכיור שירחצו י"ב כהנים, שלשה לכל רוח. וכל זה לא התחיל עד אחר החינוך ובאו מפורשים בסוף המעשים בחכמה ובדעת:

נפש החיים

 גם על זאת יחרד לב האדם מעם הקודש שהוא כולל בתבניתו כל הכוחות כולם, כי המשכן היה כולל כל הכוחות והעולמות וכל סדרי הקדושות כולם. כל בתיו וגנזכיו עליותיו וחדריו וכל כלי הקדש. כולם היו בדוגמא עליונה צלם דמות תבנית העולמות הקדושים וסדרי פרקי המרכבה. וז"ש בתנחומא פקודי שהוא שקול נגד בריאת העולם. ולכן אמר הכתוב בבצלאל ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת כי באלו נבראו העולמות כמ"ש (משלי ג') ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וגו'. ולכן אמרו ז"ל (ברכות נ"ה א') יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, ולכן האדם מעם הקדש שכולל גם כן כל סדרי בראשית וסדרי המרכבה כלל הבריאה כולה, הוא גם כן דוגמת ותבנית המשכן והמקדש וכל כליו, מכוון בסדר התקשרות פרקי אבריו וגידיו וכל כוחותיו.

וא"כ הרי עיקר עניין הקודש והמקדש, ושריית שכינתו יתברך, הוא האדם. שאם יקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן שהם תלויין גם כן בשרשן העליון, בפרקי איברי שיעור קומה, כביכול של כלל כל העולמות כולם, אזי הוא עצמו מקדש ממש, ובתוכו ה' יתברך שמו, כמ"ש (ירמיה ז) היכל ה' היכל ה' המה, וכמאמרם ז"ל ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, ויש לומר על דרך זה הכתוב ועשו לי מקדש גו' ככל אשר אני מראה אותך וכו' וכן תעשו, ורז"ל דרשו (סנהדרין טז) וכן תעשו לדורות, ולדרכינו יש לומר גם כן שרוצה לומר אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראוים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש, זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא שככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו', תכלית כוונתי שכן תעשו את עצמיכם, לזאת כשקלקלו פנימיות המקדש שבתוכם, אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו רחמנא ליצלן, וזה שאמר השם ליחזקאל (מ"ב) הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם גו', ואם נכלמו מכל אשר עשו צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו ואת כל חקותיו וכל צורותיו וכל תורתיו, הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקותיו ועשו אותם, והוא מבואר, וכתרגומו ואם יתכנעון מכל דעבדו במחזיהון צורת ביתא וטיקוסיה כו':

גם על זאת יחרד לב האדם מעם הקדש שהוא כולל בתבניתו כל הכוחות והעולמות כולם א"כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה ר"ל. הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית קה"ק העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח"ו. ומגביר ר"ל כוחות הטומאה והס"א בבית קה"ק העליון, הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע"י טיטוס בהציעו זונה בבית קה"ק במקדש מטה. וכן כל חטא ועון אשר כל איש ישראל מכניס בלבו אש זרה בכעס או שארי תאוות רעות ר"ל, הלא הוא ממש כענין הכתוב (ישעיה סד) בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש. הרחמן יתברך שמו יצילנו. 

רמזי בגדי הקודש

כמו שילבש הגוף החיצוני שהוא לבוש אל הנפש מלבושיו החיצונים, כן תתלבש הנפש הפנימית את מלבושיה הפנימים ותתעטף בהם, וכאשר צוה על מלבושי הכהנים החיצונים היה עיקר הכונה להורותם דעת איך ילבישו את נפשם טוב המדות והתכונות לטהרה ולקדשה, ואחז"ל (זבחים דף פ"ח, ערכין דף ט"ז) כתונת מכפרת על ש"ד, מכנסים מכפרים על ג"ע, מצנפת מכפרת על גסי הרוח, אבנט מכפר על הרהור הלב, חשן מכפר על הדינים, אפוד מכפר על ע"ז, מעיל מכפר על לה"ר, ציץ מכפר על עזי פנים, ובאורם נראה אור בהיר על מלבושי הנפש כסדר לבישתן:

מכנסיים וכתונת ואבנט

הנה המלבושים הראשונים שבם מתכסה הנפש הבהמית, הם כח התאווה וכח הכעס, ובאו המכנסים להזכירו להלביש לבנים לעצור כח התאווה, לכסות בשר ערוה.

והכתונת שהוא ג"כ מלבוש תחתון יזכיר לעצור בעד כח הכעס שממנו בא ש"ד, ורמז לזה מ"ש ויטבלו את הכתונת בדם, שטבלו אז כתנתם הפנימי בדם הכעס והנקמה מכח הכעס שגבר בם.

וידוע שציורי הנפש השוכנת בכבד, רובם נוטה לרע, ובעת יעלו אל הרוח השוכן בלב, יחשוב מחשבות לרע, שעל זה אמר שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך, שהם ציורי המחשבות העולים מעומק הנפש אל הלב, וע"ז רמז באבנט שחגר בעד הלב להשקיע ציורים הרעים בעומק תהום הנפש, וע"כ היה ארכו ל"ב אמה כמנין לב, ועז"א שאבנט מכפר על הרהור הלב.

מצנפת

ואחרי שפעלנו על כח התאוה והכעס, והנה הן משני הכוחות ההרסניים שאמרו הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, הנה אחר שטיהר נפשו מן הקנאה המעוררת כח הכעס על ידי הכתונת, והתאוה על ידי המכנסיים, צריך גם להשפיל מדת הגאוה שהוא שורש לבקשת הכבוד, ע"ז בא המצנפת לכסות ראשו מפני אימת השכינה שלמעלה מראשו, כמ"ש כסי ראשך כי היכי דתהוי עלך אימתא דמרך, שאם יחשוב שה' וכל קדושיו עמו למעלה מראשו ילבש ענוה ויהיה כעפר ואפר נגד כבוד המלך, ומצנפת של כה"ג ארוך יותר, כי לפי גדולתו צריך להכנע יותר בהכירו יותר גדולת בוראו ושפלות עצמו, וז"ש שמצנפת מכפרת על גסי הרוח, ומלבושים האלה שוים בכה"ג ובכהן הדיוט, כי הם מלבושי הנפש הבהמית שכל בני אדם שוים בהם.

מעיל

אולם הכהן הגדול מאחיו היו לו עוד ארבעה מלבושים להלביש את כח הדיבור והשכל, שהראשון הוא שישמור את דבורו ומוצא שפתיו בל ידבר רק בתורה ויראת ה' ומצותיו, ולא ירבה בשיחה בטלה וכ"ש לה"ר ורכילות וכדומה, וע"ז לבש את המעיל שהיה מלבוש עליון מיוחד לנכבדים, וצוה שיהיה שפה לפיו סביב לא יקרע, שלא יקרע את פיו לדבר דברי חול, כי ה' הקיף על הדבור שני חומות ושפה סביב לפיו כמ"ש חז"ל, וכ"ש שלא ידבר לה"ר רק ונשמע קולו בבואו אל הקדש, שאז ידבר בתורה ובמצות ה' ויקשקש בפעמון, וע"כ באו הפעמונים בתוך הרמונים, שהרמון יש לו תרי"ג גרעינים, ומצייר התרי"ג מצות, שהקול ראוי שימצא רק בבואו אל הקדש ורק בתוך הרמונים, בתורת ה' ומצותיו, וזהו שאמרו שהמעיל מכפר על לה"ר.

אפוד

ועל המעיל לבש את האפוד ואת החושן, שהאפוד היה מלבוש מיוחד לעבוד ע"ז כנודע, וכנגדם היה מלבוש מיוחד לעובדי ה' אחד, שבו היו ניכרים המיוחדים לעבודה. וכדי לציין איך עובדי ה' מייחדים את שמו ביחוד השלם היו שמות ב"י כתובים על אבני האפוד, כ"ה על אבן זה וכ"ה על אבן השני, שמזכיר כ"ה אותיות של שמע וכ"ה אותיות של בשכמל"ו, כמ"ש חז"ל שיעקב בקש לגלות קץ הימין ונסתלקה הימנו שכינה אמר שמא יש בלבכם מחלוקת אמרו שמע ישראל וכו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, פתח הזקן ואמר בשכמל"ו, ששמע הוא יחוד ה' מצד עצמו שאין עוד מלבדו, ובשכמל"ו הוא יחוד ה' המתפשט בכל העולמות עד שהוא מלך על כולם, שיחוד זה לא נעשה בעוה"ז, וע"ז תקנו לאומרו בחשאי, רק לעתיד והיה ה' למלך על כל הארץ שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד, שמע הוא ה' אחד, והם ששה משמותם הכתובים באבן א', ובשכמל"ו הוא שמו אחד והם כ"ה אותיות השניים, והם אבני זכרון לבני ישראל שהם התחילו ביחוד הזה בימי יעקב, ונשא אהרן את שמותם ליחד את ה' תמיד ע"י עבודתו בקדש, ועל כן אמרו שהאפוד מכפר על ע"ז.

חושן

והנה נאמר אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד, ואחר שיחדו שני יחודים של אתה אחד, ושמך אחד, צריך ליחד היחוד השלישי של אחדות ישראל, כמו שפרשתי עמ"ש ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד שאהרן היה עסקו ליחד אגודת ישראל, ואמר ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו ששם עלו שבטים שבטי יה וכו' שהוא יחוד ה' אחד ושמו אחד, כי שמה ישבו כסאות למשפט שהוא יחוד ישראל, שנעשה ע"י שנמצא ביניהם משפט להסיר כל ריב וכל נגע המפריד אגודתם, וע"ז היה מורה חשן המשפט שנשא אהרן על לבו, כי הכה"ג היה השופט הראשי, וראש הסנהדרין, ואהרן היה עסקו אוהב שלום ורודף שלום שזה נעשה ע"י משפט כמ"ש אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, והיה לו לב להבין לשמוע משפט ונשא את משפט בנ"י על לבו, וכבר כתב בתרגום יונתן שע"י התומים ידע לכוין אמתת המשפט ברוה"ק. לכן נחרתו על החשן שמות ב"י להורות על אחדותם ע"י אהרן. ונכתב עמהם ג"כ שמות האבות ושבטי ישורון שהיה ע"ב תבות כנגד הסנהדרין שהיו שבעים ומשה ע"ג וה' בקרב אלהים ישפוט. והיו ששה אותיות בכל אבן כי צרפו שמות האבות ומלות שבטי ישורון להשלים ששה אותיות בכל אבן כמ"ש ה"ר בחיי באורך שמכל שבט נבחרו ששה אנשים אל הזקנים כמ"ש על וישארו שני אנשים במחנה, נגד שש מעלות לכסא שהם שש מצות שנצטוו בענין המשפט, והיה צריך לחבר החשן אל האפוד שיתחבר יחוד ישראל גוי אחד בארץ אל יחוד ה' אחד ושמו אחד, ולא יזח החשן מעל האפוד, שלא יתאחדו ישראל כמו בימי אחאב שהיה חיבור עצבים אפרים, רק היחוד של עם הקדוש יהיה בד בבד עם יחוד הויה ברוך הוא וברוך שמו. ועז"א שהחשן מכפר על הדינים.

ציץ

ובהיות הכהן המשיח קרוב לאלהיו ומלבד מה שמצייר לעצמו ע"י המצנפת שהשכינה למעלה מראשו להסיר גסות הרוח שזה ילבש גם כהן הדיוט, צריך לצייר לו ששכינת ה' נגד פניו כמ"ש שויתי ה' לנגדי תמיד, כי כפי קרבתו אל האלהים יהיה קרבת ה' אליו, ומציור הזה יכנס בלבו הבושה שיבוש ויכלם מפני המלך הגדול העומד עליו ורואה במעשיו ויירא אף מלהרהר הרהור של דופי כי זה עזות גדול לפני המלך הגדול הצופה נסתריו כמ"ש הרמ"א בתחלת הש"ע, וכמ"ש חז"ל בעבור תהיה יראתו על פניכם זו הבושה, לכן לבש על מצחו את הציץ שעליו שם כתוב, שישוה ה' לנגדו תמיד ולא יעוז פנים למרות פיו, והיה אל מול פני המצנפת כי שניהם מורים ענין אחד שכינת ה' על ראשו ונגד פניו, ועז"א שהציץ מכפר על עזות פנים, ובזה לבש הוד והדר בנפשו כמ"ש כהניך ילבשו צדק וקדש הוא ובגדיו ובגדי בניו אתו: