שכל מול רגש ביהדות.

לכבוד השואלת, 

נראה לי שדבריך נכונים, שישנם שני סוגים של עבודת ה', עפ"י נטיית ליבו של החפץ ואופי אישיותו של האדם הפרטי. 

ומ"מ גם נכון הדבר שאפילו הטיפוס שהטבע שלו יותר שכלי, צריך לעבוד את השם גם ברגש לפי מדרגת גילוי הרגש שבקרבו. [וכן החיוב מוטל להיפך: טיפוס שהטבע שלו יותר רגשי, צריך לעבוד את השם גם בשכל לפי מדרגת גילוי השכל שבקרבו. ]

וזה נעשה ע"י שמירת גדרי המצוות. וכגון, אם צריכים לשמוח בחג, והגדר ההלכתי בזה למשל, שהאשה תקנה לעצמה בגד חדש, ומטבע הדברים הפעולה החיצונית מעורר רגש פנימי; אם כן, הכונה שמישהיא טיפוס יותר שכלי, תתן לרגש הטבעי של שמחה שנגרמת בפנמיותה ע"י קיום מעשה המצוה, להתבטא כפי טבעיותה ולא לחסמה. 

או, לדוגמה, אם צריכים לקיים מצוות אהבת השם, וזה נעשה ע"י הלימוד השכלי בחכמה  הנפלאה שבתורה, אז עם לומד משהו שנותן את הרגש הזה, אז לתת לרגש להתבטא, לפחות כגון בדיבור : "כמה עמוק הרעיון הזה, הוא כל כך אמיתי בחיים!" - ולא לחנוק את ההרגשים, וגם ולא לשתוק לגמרי. אלא יש לכל אחד ואחת לתת לרגשות שבקרבו (כי יש לכל אחד בעולם גם הרגשים וגם שכל)  להתבטא כפי ביטויים הטבעי וכפי שעולים ל את ו בקשר לעבודתו השם לפי טיפוסו האישי.

בברכה, 

רב נחום