שכר תורה

האיסור לקבל שכר עבור מצווה משרת הרבנות בקהילה היא לכאורה אחד מן העיסוקים הדתיים שמצווה לעסוק בהם אך אסור לקבל עבורם שכר. כלל היסוד בעניין זה מובע בתלמוד הבבלי: "'ראה למדתי אתכם חֻקים ומשפטים כאשר צוני ה'' (דברים ד, ה) - מה אני בחנם אף אתם נמי [=גם כן] בחנם". חכמינו פירשו את האיסור כחל לא רק על הוראת תורה אלא על כל דבר מצווה: ישיבה בדין, שחיטה ואפילו על ריפוי חולים. הרמב"ם התנגד בחריפות רבה למתן שכר עבור לימוד תורה. כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: "אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן" (אבות, ד, ה) ועוד ציוו ואמרו: "אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות" (שם, א, י) ו"כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטילה וגוררת עוון" (שם, ב, ב) וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות שלילת הלגיטימיות של קבלת תשלום או גמול עבור לימוד תורה או הוראתה נחשבת בין נכסי צאן ברזל של משנת הרמב"ם. רגילים ליחס לשלילה זו יסודות עקרוניים והיסטוריים כאחד. מצד אחד, לימוד התורה נחשב פעולה אידיאלית ששכרה בעשייתה, מה ששלל את התשלום, אפילו אם הוא בא לכלכל את הלומד/המלמד ולאפשר לו להתמיד בתורתו. קבלת תמורה עבור לימוד והוראה נראית אינטואיטיבית כבזיון המצווה; קבלת שכר מתלמוד תורה: אומרת המשנה , - 'הנוטל שכרו לדון – דיניו בטלים' - "עשה תורתך בחנם ולא תיטול עליה שכר, שהמקום נתנה בחנם.ואין נוטלין שכר על דברי תורה, ואם אתה נוטל שכר על דברי תורה, נמצאת מחריב את כל העולם כולו. אל תאמר אין לי ממון (לכך אני נוטל שכר), שכל הממון שלו הוא (והקב"ה ימלא חסרונך ממקום אחר) שנאמר (חגי ב) 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות'". אך זה שלומדי התורה מקבלים שכר? אך זה שרבנים, דיינים, שוחטים וכ"ד מקבלים שכר?