האם אנחנו מייפים את דיני נידה?

לכבוד השואלת,

אנסה בעזרת השם לענות על טענות הכותב אחד אחד. קודם כל נקודה מובא ציטוט הטענה ואח"כ  התשובה.

1. "ומתעלמים בבורותם או רשעותם מכמה עובדות".

- מוכח מלשון זה שיש לכותב משהו שכואב לו אישית, וממילא כבר לא שייך המשך דיון אוביקטיבי. 

הסיבה שמוכח כך, כי דיני טהרה שהן מן התורה, אינן המצאה של אדם, ולא נעשו בשביל עצה טובה; ואפילו אם יבואו כל האנשים שבעולם ויגידו טוב על הלכות טהרה או להיפך, לא ישנו כלל את העובדא שעצם החוקים האלו הם מאת בורא העולם יתברך אשר אנו מאמינים שהוא טוב ומיטיב ורוצה רק בטובותינו. 

אם כן, איך שייך לכתוב תוארים של רשעות, או בורות או התעלמות? נכון שיש אנשים שמדברים על ההלכות באופן חיובי, אבל זה לא דיבורם שקבע את אותן ההלכות. 

לכן, מי שמגיב ככה, טעון בדיקה אם זה לא שהוא בעצמו כבר חיוה רשעות או התעלמות בחייו, ובמשקפיים כאלו הוא רואה את העולם,  ואז כבר לא שייך דיון אוביקטיבי בדבריו.

~~~

2. "בתקופת המקרא נידה נמשכה שבוע, והאישה הייתה מותרת בשלושת השבועות הנותרים."

 - בדרך כלל, אותם האנשים שכן מדברים אודות דיני הטהרה של התורה כאילו שיש בהם איזה סודות נפלאים, מתיחסים לחידוש של תועלת הפרישה; ולא מתיחסים דוקא למספר הימים. עצם זה שצריכים פרישה, מוכח בבירור אפילו מתוך דין התורה של נידה לז' ימים, ואין בזה שום סתירה לאנשים המדברים באופן חיובי אודות ההלכות.  

[אגב, אין דברי הכותב מדוייקים: החשש לדם זיבה אינו גורם להוסיף עוד שבוע עד שנעשה שבועיים, אלא רק גורם להצריך ימים נקיים; וספירת אותם ימים נקיים יכול להתקיים כבר מיום אחרי יום הראיה - כך שע"י חשש הנזכר, לא ניתוסף לימי הספירה בהכרח אלא יום אחד. ומה שיש גזרה מדרבנן להמתין חמשה ימים עד התחלת ספירת הנקיים, זה לסיבה אחרת לגמרי - ואפילו כך יוצא סה"כ שתים עשרה יום, לא שבועיים כמו שכתב הטוען.]

~~~

3. " המשמעות הפשוטה היא שהאישה התנזרה שבוע בחודש, והגבר לא התנזר בכלל."

- הטוען מגלה בזה שהוא לא מכיר כלל את ענין אותם חיים של משפחה ע"פ תורה שהוא מדבר עליהם, לפי האיך שצריכים להתקיים ע"פ האספקלריה של תורה. 

עיקר מצות אישות בתורה נקבעה לאשה, וכמו שמדגישה תורה "ועונתה". ומוכח לכל מי שלומד את הענין בהשקפה נכונה, שכל עצם הענין הוא מתקיים לצורך נתינה - לא לקיחה. 

אם כן, עצם העובדה שהאשה אסורה על בעלה לפחות לשבעה ימים כל חודש, זהו סוד גדול בבניית הקשר שבין הבעל והאשה שלו. זהו שמדין תורה הבעל יכול לנשא לעוד נשים ואז הוא מחוייב ג"כ לתת לשאר נשיו, אינו סותר את היסוד שלגבי כל אשה פרטית, סוד הבנייה בינה לבין בעלה מתקיימת דוקא ע"י שיש ביניהם תקופה של ימי פרישה.

מתוך דברי הטוען שכתב "והגבר לא התנזר", משמע שהוא מסתכל על זה שענין האישות מתקיימת בכל פעם באופן שוה אצל הגבר, וזה לא שייך לומר אלא אם כן עיקר כוונת הגבר נעשית בשביל הלקיחה לעצמו ולא משנה ממי. אבל לא כך היא הסתכלות התורה שהעיקר רק לתת כנ"ל ולא לקחת. 

~~~

4. "נאלצים להתנזר תקופות ארוכות".

- זהו עוד חמשה ימים בשביל האישה , וכמבואר לעיל. 

וזהו התנזרות לגבר שתים עשרה יום, כאשר האמת הוא שהוא צריך להתנזר מלקחת רק בשביל עצמו כל הזמן. אין כוונת הלקיחה לגבר ע"פ תורה - אפילו אם יש צורך והוא צריך לקחת  - אלא בשביל לתת.

~~~

5. "הדתיים הופכים את זה לסוד נפלא של התורה לשיפור החיים האינטימיים."

- כי אין בכל הטענות הנ"ל מספיק בכדי לבטל את הנקודה האמיתית שלימדה תורה דרך חוקותיה הטהורות, שדוקא ע"י תקופה של פרישות חוזרת ומתרעננת קשר הזוג, וכידוע מן הבעלי דרשנים, ולא מתוך מצב של חוסר גבולות ואיזון הנהוג אצל מי שאין להם את הדרכת התורה. 

בברכה, 

רב נחום