תפקידו של העורלה

שלום וברכה

סוד ברית המילה.

 אור החיים ספר ויקרא

 עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם ז"ל (תנחומא תזריע ה) וז"ל שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזו מעשים נאים של הקב"ה או של בשר ודם כו', למה אתם מלים כו', הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלוסקאות אמר לו אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה ידי אדם, אמר לו אין אלו נאים יותר מן השיבולים, אמר לו טורנוסרופוס (הואיל והוא) [אם הוא] חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו, אמר לו רבי עקיבא שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם דכתיב (תהלים יח לא) אמרת ה' צרופה וגו' עד כאן:

 הנה לא הספיק בתשובת תכונת השיבולים כי צריכין תיקון אחר מעשה הקב"ה לצד כי השיבולים מה שחסר בהם מהתיקון הוא לצד אשר יאות לבני אדם הם ילכו ויתקנו הנאות להם, מה שאין כן המילה היא חפצי שמים, אם כן יעשה ה' רצונו כרצונו, ולזה השיבו רבי עקיבא כי לצרף בהם ישראל נתכוין ה':

 והנה תשובה זו סתומה וחתומה, בערך מושכל, מושג לטורנוסרופוס, לפי שאין בבחינת נפשו גדר השגת שכליות פנימיות הידיעה האלהית, קבל פשטן של דברים, אבל לנו בני אל חי, יש לנו להשכיל בבוריין של דברים, גם בהשכיל בטבע הרגיל בעולם אשר יסד בורא הכל, כי כל מוליד או מהוה דבר יהיה כתבנית המוליד למינהו, ואפילו בפרטי תכונת תואר פנים איקונין של זה דומין לאיקונין של זה, ואיך אדם מהול יוליד בן ערל, הלא חלק הערלה שבנולד אינו במוליד, ואין לומר שהטעם הוא לצד שתכונת המוליד מתחלתה היא בערלה, כי מה בכך, כיון שנכרתה הערלה ואין רישומה ניכר, ועוד אם כן משה רבינו עליו השלום שנולד מהול למה ילד בן ערל דכתיב (שמות ד כה) ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה:

 אכן אשכילך בדבר האלהים, לפי מה שקדם לנו מדבריהם, כי בחינת הערלה היא בחינת הרע, כי מעשה הערלה הוא יגיד על בחינת נעלמות, כי כל הגוף אינו אלא נרתק לנפש, והנרתק יודיע את מה שבתוכו, ואמר ה' כי ישראל כשימולו הערלה הנה הם מושללים מבחינת הרע, שהערלה סימן לה, מה שאין כן אומות העולם שכל נפשם היא בחינת הרע שהיא הערלה, והוא מה שרמז באומרו (ירמיה ט כה) כי כל הגוים ערלים:

 ודבר ידוע כי בריאת אדם הראשון היתה בריאה תמה בבחינת הקדושה מושללת מכל רע, ולזה לא היתה בתכונתו בחינת הערלה, ובסיבת החטא משך בערלתו (סנהדרין לח:) ונולדה בו בחינת הערלה, וגם נמשך מזה שליטת הטומאה באשה, והיא דם נידותה (עירובין ק:) כי הוא זה סיבת היותו כמאמרם ז"ל:

 גם באמצעות חטא האדם נזרע זרע רע בכל ממשלתו, ותוציא הארץ פריה בקליפות רבות, וזה לך האות כי אין אדם יכול ליהנות מהחטה עד עשות בה מלאכות רבות, מלפניה ומלאחריה, במספר עשרה, הלא המה סדורים בפרק כלל גדול אמרו בשבת (עג) עד האופה, כנגד עשרה קללות שנתקללה האדמה כאמור בדבריהם ז"ל בספר הזוהר הקדוש (ח"ג רמג:), ולזה כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ דכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח וגו' מן הארץ, לרמוז גם בחינת הארץ עצמה ואז תוציא הארץ גלוסקאות (שבת ל:), פירוש אין צורך לאחד מעשר מלאכות אלא הארץ מעצמה תוציא גלוסקאות, לחם שאין צריך מכשירים  ולזה נתכוון רבי עקיבא בהוראת שיבולים וגלוסקאות (תנחומא כאן) כי היא הסיבה והוא הטעם ללידת הערל שבחינת הרע אשר דבקה בנפש אדם הראשון טומאתה מלאה ארץ, ולזה הגם שהאדם בזמן שהוא מוליד הוא מהול, אף על פי כן בחינת כוחות המהוות זרע אשר בו נוצר הולד מציאותם הוא מתולדות הארץ, כי יגדל האדם מגדוליה ומגדולי גדוליה, ומהם יתכונן בו תכונת החושב והמעשה, ולצד שכל גדולין אלו מהארץ אשר צמחה יעידו למו שמלאים בחינת הרע בכמה הדרגות שבין הגלוסקאות לשיבולים, ואשר על כן הזרע שממנו יצירת הולד לא יצא מבחינה זו ולזה יצא הולד ערל בשר:

 ושאלת טורנוסרופוס שניה אם ה' חפץ במילה למה אינו יוצא מהול, שאלתו היא לצד שהוא חסר ידיעת רוחניות, וחשב כי תכלית מעשה המילה הוא מה שנראה לעינים בגוף, לא שיש דבר בפנימיות:

 או אפשר שהוגד לו, וידע כי החיצוניות שבמוחש יגיד על אשר ישנו במושכל, וחשב כי ה' יסיר הכתמים והפגמים, ויטהר הנפש עם הבשר:

 ולזה השיבו רבי עקיבא תשובה כללית, למה שהוא חושב בדעתו אם לא השיג לדעת אלא בחינת הגוף, הודיע כי תכלית הדבר לצרף נפשם, לא למה שנגלה לבד שאין הפרש בין היות האדם מהול או ערל, ואם כונתו לומר שגם בענין הרוחניות אם הקדוש ברוך הוא חפץ יסיר התיעוב אשר הערלה תגיד עליו, השיבו גם כן כי כל המצות שנתן ה' לישראל אינם אלא לצרף ולנקות את הסיגים אשר סבבו החטא קדמון:

 כי כל מצות לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצות עשה להאיר לבחינת הנפש, לצד שעל ידי חטא קדמון הוחשכו מאורי הנפש, ועל ידי שמירת מצות לא תעשה יוסר הפגם, ועדיין תחסר מאורי אורה, ובעשות מצות עשה יאיר אורה, כאומרו (משלי ו כג) נר מצוה, וענין זה אין ה' עושהו, לצד כי האדם הוא הגורם הרע, הוא חטא והוא ישא את עונו, אשר הלביש את נפשו אז כשחטא אדם הראשון, והיו כל הנפשות תלויות בו (תנחומא תשא יב), כולם טעמו טעם חטא, ועליהם להריק תחלואיהם ומה מקום לומר לה' הסר מעלי הבגדים הצואים שהלבשתי עצמי, ועיין מה שפירשתי בפרשת בראשית (ד ז) בפסוק ואם לא תטיב וגו':

 ועוד אם באנו לומר כי ה' יסיר תיעוב המסובב מאדם לעצמו בסכלותו, אם כן אין שכר ואין עונש, ומעתה טעם הערלה הוא לצד חטא קדמון שנדבק בנפש ותולדתו בעור הבשר, וצוה ה' לאיש ישראל לכרות מגופם בחינת הרע, שבזה יתמרק בחינת הרע מהנפש וטהרה:

 ובזה יתבאר אומרו וביום, פירוש לצד כי מצוה הקודמת וזאת הם שני דברים שסיבתם אחת היא, שהיא עון קדמון, הוא סבב טומאת לידה וסבב ערלת הזכרים, לזה צוה על שניהם כאחת על טומאת לידה, ועל כריתת ערלה, אשר על כן אמר וביום השמיני וגו':

 ולצד שחטא האשה גדול מחטא האיש, לזה האיש נפרדת הטומאה ממנו בהחלט, מה שאין כן האשה טומאה קשורה עמה, שחוזרת ונטמאת, ואולי כי טעם שצוה ה' ביום השמיני, ולא קודם ולא אחר, שדן בו ה' דין אמו שצריכה מיום שפסקה למנות שבעה נקיים, כמו כן עובר ירך אמו הוא, ובצאתו מבטן אמו נטמא בפתיחת קבר, ולצד שהמילה היא גילוי שמו יתברך באדם וכמו שרמזתי בפרשת וירא אליו ה', לזה צוה ה' להמתין עד עבור עליו שבעה ימי נקיים, וביום השמיני ימול וגו':

 ימול בשר ערלתו - יתבאר על פי מה שהקדמנו כי הערלה היא בחינת הקליפה, רמז הכתוב כאן, כי צריך לעשות שלשה דברים במצות המילה, והם, מילה, פריעה, מציצה, מילה היא כריתת הערלה, והוא אומרו ימול, פירוש יכרות, הפריעה היא מה שפורע עור הדק לשנים ואין צריך לכרות, והוא מה שרמז באומרו בשר פירוש יעשנו כבשר שאין בו חיות, ועור הפריעה אינו חוזר, וחופה עוד העטרה, והמציצה הוא דם המזוהם של שני בחינות אלו ערלה ופריעה, לצד היותם חלק אחד מגוף, יש להם חלק בדם האדם, והוא מעורב בכללות האדם, וציוה ה' למצוץ דם זה לצד שהוא גם כן בחינת ערלה, והוא מה שרמז באומרו ערלתו:

 ואמרו בספר הזוהר הקדוש (ח"א דף ח בהשמטות) כי ד' קליפות הם הסובבים לבחינת הקדושה, בסוד גינת אגוז (שה"ש ו יא), ותמצא שבאגוז ד' קליפות, א' היא קליפה המרה המתיבשת ונופלת, ב' קליפה הקשה, ג' אותה המפרדת בין חלקי האוכל, ד' הדבוקה באוכל, ונאכלת עם האוכל לצד שדבוקה בו, ובחינת קליפה זו אינה כל כך מאוסה אלא בהפרדה מהאוכל, ובמצות המילה מפרידים מהאדם ג' בחינות הקליפה, הערלה היא כנגד בחינה הרמוזה בקליפה החצונה של אגוז, פריעה כנגד קליפת אגוז המשתברת, מציצה הוא כנגד קליפה שמפרדת בין חלקי האוכל וצריך לשולפה מבין האוכל, ועדיין נשארת בו בחינה הרמוזה בקליפה הדבוקה:

 והוא מה שאמרו ז"ל (זוה"ק ח"א עח:) כי האדם עד תשלום י"ג שנה הוא בבחינת שני ערלה, כי ה' הגביל לאילנות שלש שנים ערלים, והאדם עץ השדה שלש עשרה, ואור לי"ד יהיה כל פריו קודש הלולים:

 עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספר התיקונים (תיקון כד) כי שלשה מדריגות יש בבחינת מצוה זו של מילה, מדרגה המעולה שבכולן היא מילת בניהם של צדיקים, בני אל חי, מילה זו הוא להם גילוי שמו יתברך חתום בבשר קודש והיא עטרת היסוד, שניה לה הם בני אנשים הבינונים מילה זו להם כקרבן לפני ה', שלישית היא מילת בני הממזרים האנשים הרשעים שנואי ה', מילה זו היא להם כמי שנותן חלק לנחש עפר לחמו, ועיין תקונים (דף י), והשלשה רמז הכתוב באומרו ימול וגו':

 כנגד מילת הצדיקים אהובי ה' אמר ימול, פירוש יו"ד מול, כי הוא מגלה בו רשימו קדישא אות י' הרשומה בשמו יתברך, וכנגד מילת הבינונים אמר בשר, כאן רמז בחינת הקרבן אשר יקריב בשר קודש לה', וכנגד מילת השנואים שבישראל אמר ערלתו, כי הוא נותן לס"מ חלק הנוגע לו בילד, שהיא בחינת הערלה, נמצאת אומר, כי יצו ה' על המילה, בין לבני הצדיקים, בין לבני הבינונים, בין לבני הרשעים, שלא יאמרו בית דין מה לי לממזר למולו וכולו מלא ערלה, תלמוד לומר שאף על פי כן יסיר ערלתו ממנו להתיש כח הקליפה שבו, שאם יזכה במעשיו יתעצם בכח מעשיו הטובים ויגביר צד הטוב ויתבטל (חלק) [כח] הרע, ועל זה אמרו ז"ל (הוריות יג) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ:

בברכה – בנימין שמואלי