שז''ל ומעשה זימרי

לכבוד השואל, 

1. זה לשונו של הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד' הלכה יט): 

"שכבת זרע, היא כוח הגוף וחייו ומאור העיניים; וכל זמן שתצא ביותר, הגוף בולה וכוחו כולה וחייו אובדים... לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, אם רצה להיות בטובה.  ולא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר, והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו, ומסיח עצמו לדבר אחר, והקישוי כשהיה; וימצא כובד ממותניו ולמטה וכאילו חוטי הביצים נמשכים, ובשרו חם."

ולמדנו מזה שיש לאדם ליזהר מכל הוצאה יתירה ואפילו בהיותו נשוי, חוץ מבזמנים שמוכח שגופו צריך לזה, שכידוע שאלו הזמנים רק מזדמנים לעיתים לא תכופים ודוקא כאשר האדם פורש מן ההוצאה.

האיסור שבהוצאה נובע ממה שזה תלוי במחשבה והרהור אסורה, וכמו שדרשו חז"ל (עבודה זרה כ:):

"ונשמרת מכל דבר רע"  (דברים כג, י) - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה." 

דרך אברים שנזכר בתוספות מסכת יבמות מדובר דוקא בלא הוצאה וכמו שמפורש שם, וכך הבינו הפוסקים את פסקיהם של הרמב"ם והרמ"א.

הטעם שנקרא "לבטלה", כי אין ההוצאה מביאה לידי תכליתו שעל פי תורה, דהיינו לידי מצות פרו ורבו או לידי מצות "ועונתה לא יגרע". זה שהגבר נהנה לעצמו בהוצאה, אין לזה מקום במצוות התורה. ולא דמי לאכילה שכן ע"פ תורה יש ענין לאכול וכמ"ש "ואכלת ושבעת וברכת".

כפי שהבנתי, מקור האיסור להוצאה דרך אברים עם אשתו, הוא ע"פ קבלה.

2. האיסור שעשה זמרי הוא על פ הלכה שנמסרה למשה בסיני, כדאיתא ברש"י לסנהדרין (פא:). 

ענין העונשים המסורים לנו בדיני תורה היא לצורך זיכוך הנשמה מתוצאת העברה, ואין ידיעת דבר זה מסור בידינו. רק נדע את העונשים שצוה השם יתברך בתורה ומזה נדע שיש חילוק גם בהשפעה הרוחנית של העבירה. 

בברכה, 

רב נחום