ללכת עם הלב או עם הראש

אני בת 18 וחבר שלי בן 22 המשפחה שלו חוזרת בתשובה ואני מסורתית .. אנחנו שמונה חודשים ביחד עם אהבה עצומה, הוא קירב אותי לדת בצורה מטורפת ובזכותו אני כבר לא מתלבשת חשוף ומרגישה הכי שלמה עם זה ומאמינה עוד יותר ממה שהייתי ואני מודה לו על כך כל יום. משהכרנו הוא היה עם כיפה שחורה אבל הוא לא הגדיר את עצמו כחרדי במהלך הקשר הוא התחיל מאוד להתחזק. כל יום שיעורי תורה.. זה לא הפריע לי, דחפתי אותו לזה. גם תמיד היו לנו שיחות על העתיד.. הוא עצמו לא התגייס כי זה נגד העקרונות שלו אבל אני החלטתי שאני כן מתגייסת. זה מאוד הפריע לו כי הוא רצה שאעשה שירות לאומי כדי שגם אהיה קרובה אליו וגם הוא יודע מה הולך שם בצבא.. בסופו של דבר הגענו לפשרה והוא החליק על זה ואז יצא לנו גם לדבר על חתונה והוא שאל אותי על איך אני רואה את עצמי בעתיד.. אם אשים כיסוי ראש ואלבש חצאיות, אז אמרתי לו שאני לא רואה את עצמי עושה את זה, משהו שמאוד כאב והפריע לו .. כי מאוד עמדתי על זה והייתי אנטי. לפני שבוע הוא החליט לסיים את הקשר מאותן סיבות שהצטברו.. הוא פשוט הנחית עליי פצצה שלא ידעתי איך להתמודד איתה, מצד אחד הוא הציב לי תנאים אבל מצד שני הוא לא רצה לכפות עליי אותם ולהיות ״גורם מפריע״ בחיים שלי.. ובגלל זה החליט להפרד הוא שם את הרגש בצד ונתן מקום להיגיון, הוא באמת כבר הגיע לגיל שאין לו יותר למה לבזבז את הזמן, ולהתחיל את החיים האמיתיים ולהקים בית , ואני בכלל לא חושבת על זה בגיל הזה.. ושוב פעם הקטע של הכיסוי ראש, החצאיות והצבא והוא גם הבהיר לי את הפער של החשיבה שלנו ״שנתחתן ויהיו לנו ילדים, לאיזו מסגרת תרצי לשלוח אותם״? אז עניתי שלמסגרת דתית אין ספק!! אז הוא אמר שהוא לא רוצה לשלוח אותם למסגרת דתית הוא רוצה לחרדית והוא לא רוצה שהם התגייסו אלא ילכו ללמוד תורה.. משהו שלא יסתדר לי טוב בראש. עבר כבר שבוע, שבוע הכי קשה שעברתי בחיים שלי.. מלא בבכי ובעצב פתאום אני מתחילה לחשוב שאולי טעיתי וישר שללתי, הוא בעצמו תמיד אמר לי שאף אחד לא באמת יודע מה יקרה לו בעתיד, אבל תמיד צריך להיות עם שאיפות.. אבל מצד שני אני לא רוצה לעבור שינוי קיצוני ואז בעתיד להתחרט עליו כי זה משהו שנעשה ב״כפייה״ ובגלל ה״אהבה״. ולא רוצה לבטל את עצמי ולוותר וליהנות מהילדות שלי למרות שתכלס, לשים כיסוי ראש וחצאיות זה מה שצריך לעשות.. אבל צריך לעשות את זה בלב שלם.. אני כל כך אוהבת את הבנאדם הזה! הוא עבר איתי כל כך הרבה ושינה אותי לטובה הוא באמת הפך לחלק ממני ,הוא ידע איך לשמח אותי, לתמוך בי, לפרגן לי,להעריך אותי, להוציא ממני את הכי טוב שלי! אני לא מוכנה לוותר עליו, הפרידה הייתה מלווה בדמעות והכי קשה היה לשמוע שאנחנו אוהבים אחד את השנייה אבל צריכים לשים את זה בצד.. אני באמת לא יודעת מה לעשות, אני מרוסקת!! ללכת עם הרגש או עם ההיגיון?