"לעשות נחת רוח ליוצרנו ולגלות אורו בעולמו": מסע הנשמה
וכשתיפרס לפני עוד מצודה ממצודות יצרי הרע, זכור שאבקש לזכור מה גדול הנך ומה נורא. הרבנית חגית אמאייב בשיר חיזוק
וכשתיפרס לפני עוד מצודה ממצודות יצרי הרע, זכור שאבקש לזכור מה גדול הנך ומה נורא. הרבנית חגית אמאייב בשיר חיזוק
אפשר להמשיך "לאכול את הלב" בפסיביות מעיקה שכזאת, אולם אני מאמינה שאפשר גם לפעול, לקרוא בקול, לכתוב, להתעורר, לעורר ובעצם לעשות כל מה שביכולתי על-מנת ליצור שינוי
כמה מהמחנכים בימינו, הורים ומורים, באמת לוקחים אחריות אישית וניגשים לטפל בבעיותיהם האישיות, טרם ניגשים הם לחנך אחרים?
עצם הדריכות, המתח וההתעסקות הבלתי פוסקת, זוהי בחינת "אשר יגורתי – בא לי". אם תחליטי לגרש את החושך על ידי גילוי האור שבעצמך, תשתנה המציאות כולה, פנימית וחיצונית
השכינה הקדושה מתאבלת, מרכינה ראשה על גודל אבדתנו, ואין מי שידע עד כמה מיטלטלת ומקוננת בקרבנו נשמתנו. הרבנית חגית אמאייב בדברי הספד שנכתבו במר הנפש
"אני רוצה שתבחין במצוקתי הקשה מנשוא, אך זה לא קורה. אני קפואה על מקומי והיא רק חוזרת על דרישתה שאקום ברגע זה ואצא לחכות לה בחדר המנהל..."
האם יתכן שבמקום לחיות חיים שמחים ומלאים, רוב בני האדם מתעקשים להתהלך מדוכאים? ובכלל, מדוע כל-כך קשה לנו לראות את כל הטוב הקיים בחיינו, עד שהוא נלקח מאתנו?
החלטתי להלביש חיוך מעושה על הפנים, כדי לזכות, אולי בחצי חיוך אמיתי
כאשר אדם לומד לקבל עצמו, על שלל מרכיביו וטבעיו המתוקנים יותר, כמו גם המתוקנים פחות, מתוך הבנה שהוא לא אמור להיות מושלם, ממילא לא יהיה לו עוד צורך בהצגות כלפי חוץ, או באישורם של אחרים
לא רק הבריאות חשובה, אמרה ילדתה של חני לאדם שאיחל בכל לב "רק בריאות", "השמחה חשובה לא פחות", תיקנה הקטנה את האיש, בדברי טעם ומשמעות
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה