מתבגר

איך אפשר לקרב את הילדים, בגיל שבו הם רוצים רק להתרחק מאיתנו? עצות מעשיות שיעזרו לכל הורה לסלול עבור ילדיו את הדרך הביתה

אצל בעלי הפרעת קשב יש פער בהתפתחות המערכות השונות. הגיל השכלי גבוה בכשליש מהגיל הכרונולוגי (ילד בן 10 עם תובנות של בן 13) והגיל הרגשי נמוך בשליש מהגיל הכרונולוגי (ילד בן 10 עם התנהגות של בן 7) הפער הזה הוא ראשית התסכול של הורים ומורים

מכתב מרגש למדור "המכתב שלא יישלח לעולם": "אני רווקה שמבקשת, אבל לא את הזיווג שלי. במכתב הזה אני מבקשת אותך, אבאל'ה. שדבר לא יסיר אותי מלעשות את רצונך"

"כל כך הרבה פעמים אני חולמת על חיבוק, נשיקה, מילה טובה. כמה אני חולמת שנשב לשוחח, שאספר לה על הפחדים שלי" – החפצה בעילום שמה, כותבת למדור המכתב שלא נשלח מכתב מלב אוהב, לילדה שאי פעם עוד תהיה לה

איך זה קרה, שאיפשהו בדרך לאהוב - הלכנו לנו לאיבוד? מתי החתן שלך יבוא "חינם"?! אל תסתכלי על הזמן, כי מי שמחכה באמת, אין אצלה מושגים של זמן. בדיוק כמו יעקב אבינו, שעבד שנים על גבי שנים, באהבתו 'אותה'

איך להגיד תודה גם כשהדרך לא מובנת, גם כשהדרך מתארכת ולא נראה בה שום סימן לישועה קרבה? איך להגיד תודה גם כשקשה, גם כשלא מצליח, גם כשכואב, גם כשקולך לכאורה אינו נשמע? שיר ושיחה על שידוכים, מזווית קצת אחרת

"אני הייתי קמה והולכת. בלי חוכמות", אומרת לי שפרה חברתי הטובה, תוך כדי קינוח האף של בן השלוש. "איך זה שדווקא עלייך 'נופלים' כל הטיפוסים הכי מעניינים?", היא צוחקת לעומתי ומרצינה באחת, כשהיא רואה את ההבעה על פניי. כי באותה פגישה הרגשתי, שמהמקום הכי נמוך בפתח תקווה, אפשר רק לעלות. ומעשה שהיה, כך היה

הרבה רווקים ורווקות, בפרט אלה שעברו – עכשיו או מזמן – את ה-30 – מוצאים עצמם בפלונטר הכרויות לא מתאימות, ולא רואים את הסוף. איך זוכים להאיר את האור, דווקא בתוך החושך הזה? איך מפסיקים לבכות על חלב שנשפך – ומתחילים להבריא באמת? איך מוצאים את הדרך בחזרה אליי, אל הלב שלי, אל האמת שלי, אל האהבה שלי, אל השמחה שלי, הטבעית, שאיננה מושפעת משום טעות שבעולם?

אז היום, אחרי 37 שנות ציפייה, אני עומדת כאן – ואומרת לך תודה. לך, שפעמים רבות כל כך הרגשתי שאתה עושה לי 'דווקא', שאין לך כוח אליי, שאני לא באמת חשובה לך, שיש לך דברים יותר דחופים מלשמוע את הצרות שלי עכשיו. לך, שפעמים רבות כל כך פינית זמן ביומן העמוס שלך רק כדי להקשיב לי. רק כדי ללטף את פניי ברוך ואהבה ולהבטיח שהכל יהיה בסדר. אחרי 37 שנות שמחה ומועקה שידענו זה עם זו – אני עוצרת, ואומרת לך תודה על החיים האלה – אולי לא החיים שדמיינתי לי כילדה – אבל אלה החיים המיוחדים שלי, איתך

וכל מה שנותר לי לעשות הוא לפזם את אותו הפזמון, שוב ושוב ושוב: וכך אני אומרת לך אבאל'ה – שלא תחשוב שהכנפיים שלי, אלו שכל כך רוצות לנסוק אליך בתפילה ובשמחה וברוחניות מבטיחה – נשברו. הנה, תראה, עוד לא איבדתי את האמונה בך. לא פסקתי מלאהוב אותך. לא איבדתי את מהותי במסע הארוך הזה. מתפילותיה של רווקה מתבגרת