מחלקה האונקולוגית

כמה כבר אפשר לגרד? אבל אני מגרד. כל המשחות שנאספו מכל המחלקות השוכנות בבניין בית החולים לא הועילו מאומה. רק לגרד, ורק אבא...

על התקופה בה לא הייתה להם אפילו שבת נורמלית אחת עם הילדים, ועל נקודות של אור בתוך החושך הנורא: גילה קאופמן, אמא לילד חולה סרטן, מספרת על השבת שלה

וכך חזר על עצמו מעמד חיפושים זה בכל מחלקה ומחלקה ממחלקות בית החולים, ובכל קומה וקומה מקומות בית החולים, ובכל חדר וחדר מחדרי בית החולים, חוץ מקומה אחת... חוץ ממחלקה אחת... אחת ויחידה. קומה שבע – המחלקה האונקולוגית

אף אחד מן הילדים אינו יודע על התכניות הקורמות עור וגידים, וביום ראשון בעזרת השם מגשימים את המשאלה לאחר אין ספור של אכזבות ודחיות... אבל הפעם התברר שהתכניות הרחיקו לכת יותר מדי

שמחת הילדים בבית הרקיעה שחקים, ושמחתה של שבוּש שחקה רקיעים. כבר ניצב אני בטור המכוניות העומדות ברמזור לכיוון שמאל ברחוב רבי עקיבא־הרב קוק. רואה אדום וממתין לירוק, אבל במקום זאת הגיע השחור. צליל מנגינת הטלפון מנדנד לי את נדנודו

אמרתי "תוכנית" בלי כוונה? עוד לא עברו דקות מספר בתוככי הסעודה, ואנו מבחינים ששבוּש כבר אינה קופצנית כמקודם. החיוכים והשמחה התחלפו במבטים קפואים וחמוצים

יכול צוות שלם של מומחים לשבת יום וליל, לטכס עצה ותבונה, לחשוב מחשבות, להעלות חששות, ולתכנן תכוניות, ולבסוף יבוא הילד הקטן וה"טיפש", וברוב תמימותו הטהורה יפתור את הבעיה במחי יד, לתדהמת כולם

שבוּ'ש כמו שבוּ'ש, אינה נשארת חייבת. היא פונה אל ר' שלמה ישראלוביץ ואומרת לו: "גם אני רוצה להעניק לך שי קטן כהכרת הטוב על כל מה שעשית לאבא שלי ובשבילי. אתה מוכן לקבל ממני?"

"הסרט שלנו לא היה סרט שאנו צופים בו, כי אם אנחנו בו השחקנים הראשיים, ניצבים זקופים אבל מאולצים במרכז הפודיום. וכמו בכל סרט מתח, גם בזה שלנו, לא ידענו את סופו, אלא רק בסופו... המערכה הנה היא לפניכם, ארוכה, מאתגרת, רווית אמונה, כואבת ומחזקת"

סיפורה המדהים של רויטל, שחזרה בתשובה כנגד כל הסיכויים, ושל בתה הקטנה, טליה-אסתר, אשר מתמודדת עם סרטן כשהיא עדיין לא בת ארבע – אבל משמחת את כולם