שלום גבאי

זמזומם של הווינקרים כאילו לחשו לי: 'אחי, בכל פעם שאתה במצוקה הדלק אורות. ועוד הצצה מאחורי הקלעים של הוויכוחים והחלטות הרופאים. תקראו ותאמינו

איך ידעתי שאני צדיק, כמעט, איך הרחוב היה מלא באמבולנסים, חוץ מאמבולנס אחד שהרגיע אותי במיוחד, ואיך השכנים כמעט שנפלו מהחלון

הכניסה למרתף בדוידוף, התעקשות של ילדה אחת קטנה, ההצלחה כנגד כל הרופאים, והשיטה החדשה שאימצו במרתף בעקבות שבו'ש

"דרכו של היצר היא להכביד את העבודה על האנשים, ואז מרוב עייפות, גם כשאני לידם הם פשוט לא רואים אותי. אני צועק להם: 'עצרו, אני כאן, הירגעו, פתחו לי את השער שסגרתם כי פחדתם שמישהו יפריע לכם לחפש את החיים'. אבל אף אחד אינו מקשיב לי...".

כמה גלגלים קטנים יכולים ללמד אותנו מוסר על הכדור הגדול שאנו חיים בו

כאן ב"שניידר", בטבורה של המחלקה האונקולוגית לילדים. עם ישראל כולו עטוף בטלית ובלבן, בתפילה מול ארון הקודש, באימה, ואנו ב"שניידר"... ללא ארון קודש, ללא ספר תורה, ללא טלית, ללא לבן, ללא שליח ציבור וללא אנשים

על הקו סוכן הנסיעות: "משפחה יקרה, צהריים טובים לכם. לאחר סריקה מקיפה של שלל האפשרויות, שתי בשורות בפי, אחת טובה ואחת טובה פחות. באיזו בשורה אתם רוצים שאתחיל?"

"מה אמרת? למה התכוונת? קרה משהו? איפה הן? איפה שבוּש? איפה אביטל? למה הן לא בבית?" - הדרמות שליוו אותנו

כמה כבר אפשר לגרד? אבל אני מגרד. כל המשחות שנאספו מכל המחלקות השוכנות בבניין בית החולים לא הועילו מאומה. רק לגרד, ורק אבא...

וכך חזר על עצמו מעמד חיפושים זה בכל מחלקה ומחלקה ממחלקות בית החולים, ובכל קומה וקומה מקומות בית החולים, ובכל חדר וחדר מחדרי בית החולים, חוץ מקומה אחת... חוץ ממחלקה אחת... אחת ויחידה. קומה שבע – המחלקה האונקולוגית