אמא מתחתנת

לא החלטתי להתגרש כי חשבתי שמחכה לי משהו טוב יותר בחוץ, ממש לא. עד היום, שנה וחצי אחרי, בעודי מחפשת זיווג שני, יש לי קול קטן בלב שלוחש: ואולי יהיה גרוע יותר?

הובכתי. אני, שכל כך מקפידה על הכללים ושמה מסיכה גם כשאין אף אחד בסביבה, נתפשתי בעיניו (כך נדמה היה לי) כקלת דעת שלא נשמעת להוראות ולכללים

פחדתי שהוא יקבל קשה את נושא הגירושין. שהאובר-רגישות שלו לא תוכל להכיל זעזוע וטלטלה שכאלה. שהתפרצות מכל סוג שהוא לא תהיה נמנעת. אבל התפילות והזמן עשו את שלהם

מ' שמעה ושתקה, ואז ניסתה להגיד משהו ועצרה. לאחר מעשה הבנתי שמצוות כיבוד אב ואם שהיא מחזיקה בה כל כך עצרה אותה מלהתפרץ

בהתחלה, כששאל, זה לא היה שייך. המערכת הזוגית הלכה וקרסה, הלכה והתפרקה. עכשיו, כשאבא שלו ואני כבר לא נשואים יותר משנה, השאלה הזאת עומדת ותלויה באוויר