גלויה מקטמנדו

ביום רביעי לפני 16 שנים בדיוק, דיברנו, רבקי ואני, בפעם האחרונה. היא - מהבית שלה במומבאי, ואני - מקטמנדו. כמו תמיד, לא הצלחנו לסיים את השיחה בינינו. הרי יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר...

כשנכנסנו אל הבקתה, אלירז כבר שכבה מעולפת על השטיח. "אני לא מאמין שבאתם!", יוגב נפל על צווארו של חזקי ולא ידע את נפשו מרוב התרגשות. "אנחנו עדיין מחכים לרופא המקומי"

לפני 15 שנים עוד קראו לה ביהנדרא בסנט. היא התגוררה בקטמנדו. היום היא עליה שולמן

בהחלטה של רגע הוא רץ לחדרו של איתן ודופק על הדלת. "הערב נר ראשון של חנוכה", הוא אומר לו. "אתה יהודי ואני יהודי, בוא נדליק אותן יחד!"

"חשבתי שמחקתי אותם... שהם כבר לא קיימים אצלי...", הוא אומר בדמעות, "עד ארוחת השישי של הערב בבית חב"ד, האווירה המופלאה שיש אצלכם והילד האהוב הזה..."

אני עדיין מסתכלת לצדדים כשאני הולכת ברחובות קטמנדו, מה שלא קרה לי בכל 23 השנים שאנחנו בשליחות כאן. אבל נראה לי שהתחושה הזו היא נחלת כולנו – העם היהודי בעולם כולו

יכולתי לספר לכם על ראש השנה העצום שהיה לנו, על השיחות שנרקמו בינינו לבין המוני נשמות שזכינו לארח, אבל מול עיני עומדת דמותה של אסנת

"ככה היה גם בית הספר, גם בשכונה וגם בצבא", היא לחשה, "אז למה לעזאזל חשבתי שבטיול זה יצליח לי פתאום?"

"תקראי לי מנג'ו בוייני", היא מבקשת אותי. "אחות קטנה", בשפה הנפאלית. "אני אקרא לך חני דידי. כי את כמו אחות גדולה שלי", היא אומרת לי. "אף פעם לא היתה לי כזאת"

לא חלמתי שמיסיס שולמן, שמגיעה אלינו מניו יורק, תיראה ככה. בעיני רוחי דמיינתי לי אישה מבוגרת בגיל העמידה, אורתודוקסית מוקפדת. מה רבה היתה הפתעתי כשהיא נכנסה אל החצר של בית חב"ד

המילה "חדר" לא ממש יכולה לתאר את הקיטון שהן ישבו בו. וילון קרוע מפריד בינו לבין ה"חדרים" האחרים. כשנכנסתי, הן היו בהלם. חשבו שהן הוזות

הילדה הולכת לבית הספר היסודי של חב"ד בשכונה, והאם מסתובבת באזור, מחייכת אל נשות השכונה. "אני מנסה כל כך להתחבב עליהן", היא מספרת לי. הבדידות שנשקפת מעיניה השקטות לא עוזבת אותי

מי אתה, ז'אן קלוד? ואיפה סבלת כל כך? תהיתי במשך זמן רב. עד שיום אחד, הוא נכנס

חני ליפשיץ, שליחת חב"ד בקטמנדו, מספרת על החוויה הייחודית של חגי תשרי, וסוכות בעיקר, בנפאל הרחוקה, תחת מזג אוויר סוער, מטיילים אובדים וקדחת דנגי

"התבוננתי בהם מהצד – ופתאום כולם נראו לי כל כך יפים, כל כך עם ברק בעיניים. 'יש סיבה שאנחנו כאן', אמרתי לעצמי שוב ושוב". חני ליפשיץ בגלויה נוספת מקטמנדו

חיוך קל ריחף על פניו הקשות. "תוציאו את הישראלית מהתא!", הוא קרא לשוטרים סביבו. "אל תחזרו לפה אף פעם!". חני ליפשיץ בסיפור חדש מקטמנדו על השבת שהצילה