דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

שבת של חורף ותכנונים שמשתבשים – ובכל זאת, כשיש דד-ליין ברור, האנרגיות שלנו מנותבות אחרת

אמרתי גם תודה על חלקים פחות קלים, שהיום, בדיעבד, אני מבינה כמה הם בנו אותי. הייתי צריכה רגע כדי לנשום ולעכל שלראשונה בחיי אמרתי תודה על משהו כל כך לא פשוט

בכל שנה, או נכון יותר, כל חצי שנה, בסיום עונה, אני אורזת את הבגדים של דסי שלי, בת ה-6.5, ומעבירה לילדים של אחייניות שלי. מפנה את הארונות. נפרדת

נכון, זו עבודה שהם מתפרנסים ממנה, אבל יש מהם שהלב שלהם גדול מהכיס, וההתגייסות לטובת ילד או ילדה שלי זו סיבה טובה מספיק להכיר טובה, להודות

פתאום הבנתי. "את בעצם אומרת", החזרתי לה בשפת השיקוף של אנשי מקצוע, "שבעינייך להיות גיבור זה איך האדם מתמודד אחרי המכה..."

לעיתים (רבות מידי), הצורך בלדבר מגיע כדי למלא איזשהו חסר שהאדם אפילו לא מודע אליו, כך שהמילוי של אותו צורך נעשה באופן לא נכון, שלא באמת ממלא אותו, אלא זה רק נדמה שכך

אני בסדר כמו שאני, וגם כשאני לא, אני עושה את המיטב שאני יכולה באותה העת. אני לא צריכה אישור מאף אחד בשביל להיות מי שאני בוחרת להיות, גם אם זה לא תמיד מובן מפאת הפערים הקיימים

מצוות כיבוד הורים לא מתחלקת במספר הילדים! אלא לכל אחד יש 100% מחויבות ואחריות לכבד את הוריו כפי יכולתו, בלי קשר למה שהאחרים יכולים או מוכנים לעשות בשבילם

אם לקוחה הייתה מדברת איתי על מצב של "אני לא יודעת איפה אהיה בחג" לפני שנתיים – לא הייתי מבינה באמת על מה היא מדברת. לא הייתי יודעת איך זה מרגיש

שאני שומעת לאורך השנים לא מעט נשים ש"מתוודות" על כך שהן לא מחבבות את חג הפורים, וחושבות שהן לא נורמליות כי "מי לא אוהב את פורים?". אתן לא לבד

כך שיחת זום הפכה לשיעור עומק: איך מפסיקים להיות בעמדה של קורבן, ובחרים להמשיך, לקום, להתמודד ולפעול. טור מתוך התופת

וכשירדתי את גרם המדרגות אל עבר הבניין, כשהלב שלי בוכה, ובכל מדרגה אני אומרת לעצמי: "את תהיי בסדר. שלושה שותפים... את עושה רק את מה שאת יכולה" כדי לשכנע את עצמי לנשום, להירגע, לסמוך על עצמי שאהיה בסדר, חזרה לי בפלאשבק הפעם הקודמת שהלכתי לשם

כבר באותו היום הכנתי לי רשימה, מה אני צריכה ורוצה להכין. הלכתי לסופר ולקחתי בחשבון משפחה נוספת. וכל הזמן הזה שמחתי. ממש שמחתי. איזה מזל שפגשתי אותה! מה היה קורה אם לא?

אחרי שנה של שנאה זה לזה, ברגע אחד, כשקם לנו אויב מבחוץ, אנחנו יודעים להתאחד כאילו לא קרה דבר מעולם. הלוואי שגם זה יעמוד לנו לזכות

אדם שטוען שהוא בביטחון בה', אבל עולמו הפנימי לא רגוע ושָלו, משקר לעצמו. המדד היחיד לביטחון בה' זו התחושה הפנימית שלנו

זה בדיוק עניין האמונה בה', שנתן לנו את זכות הבחירה מבלי שנדע את תוצאותיה עד שנגיע אליה בזעת אפינו, ועניין האמונה בעצמינו, שנצליח להתמודד עם המחירים להחלטות מורכבות שנקבל

"היו עוד דברים בחיים שלך בהם הואשמת, שלא קשורים לאמא שלך בכלל, והרגש הזה הפך להיות רגש שעצם ההתעסקות איתו עזרה לך להרגיש יותר טוב קצת, כי הנה, לפחות את מרגישה רע, אז בטח זה עוזר איכשהו"

אני מאחלת לכל מי שקוראת וקורא את המילים האלו: שלא תבינו, שלא תדעו, שלא תרגישו איך זה להתמודד לבד גם בחופש הגדול

הדור הזה צריך הכנה רחבה יותר ועמוקה יותר, לא רק לנישואים - למערכת יחסים זוגית, אלא לכל מערכות היחסים בחיינו

בעלה התקשר יום אחד רק כדי להגיד שהוא רואה שינוי עצום, ושהבית נרגע משמעותית. ואם כבר, אז הוא מבקש שאפנה אותו לאיש מקצוע, כי גם לו יש "כמה דברים שצריך לעבוד עליהם"