הרבנית אורה יסכה

סליחה שלא האמנתי לך ושלא האמנתי בך! סליחה שהייתי בטוחה, שרק עוד קצת, רק עוד טיפה, רק עוד מעט ממני, ומכוחי ועוצם ידי הישועה

ותוהה אני, אם אין זו המלחמה החשובה בתבל, עליה עומדות כפועל יוצא – כל המצוות כולן: השגת השלום במעונו יביא לבניית המשכן, לימוד התורה מתוך שקט נפשי יפרח, וממילא חזרנו לנקודת ההתחלה – אין זה שייך שאדם העוסק בשלום, יצא למלחמה

על העברה בין דורית של טראומה, על האפיגנטיקה של העם היהודי: כמה זוכרים ומה מדחיקים? ועד כמה זה באמת ריאלי כשהטראומות מתדפקות על דלתך במקום משיח?

ארבע עשרה שנים שאני חותרת לאמת עם (ולפעמים בלי) כוח. משתדלת להיות בהכנעה על הזכות האדירה והעל-אנושית שמי שאמר והיה עולם, שם על מפתן יומי

וזה הולך איתנו לכל מקום. עם הנציגה בטלפון. בתור לקופה במכולת. על הכבישים. בין איש לאשתו. אש אוכלתם. ומבלי משים זה הופך קבע

ככה הייתי קוראת להן, לדמעות מסוג בכי כזה. בכי מפויס. בכי מתוק, כנוע. כמו בכי ראשון שיוצא לאוויר העולם שמחכים לו 9 חודשים. בכי של ילדה שחוזרת למקורות, לאבא. תלויה אך ורק בו שיושיע אותה