קובי לוי

בקשתה של האם טרם פטירתה התמלאה במלואה. בנה בניהו הועבר למשפחה בצפון, ושתי אחיותיו למשפחה בדרום, ובכך נגזר על היתומים – מעבר לצער היתמות – גם ניתוק כפוי ממשפחתם המורחבת

העולם גדוש ב"גנרלים" יהירים ומנופחים שעומדים על עקרונותיהם ומרסקים את חייהם וחיי קהילותיהם. בואו להכיר מקרוב

"אני מודה לכם על העץ המפואר שטיפחתם כאן בישיבתכם, אני מבקש את סליחתך, דניאל", אמר גדליה. מחיאות כפיים נרגשות וסוערות, לא הצליחו לייבש את נהר הדמעות שבקע ממנו

גבר נאה וגבה קומה לבוש בחליפה מהודרת ירד מן המרצדס וניגש לקונדי התמֵה. "אדוני, אדוני", אמר הגבר, "אתה הצלת את חיי, ממש כך. לא תאמין, אבל בזכותך אני חי. אין לך מושג מה עשית בשבילי..."

שימעלה יצא לרחוב, הביט בשמים הנוזלים ואמר: "אבאלה שבשמים - תודה. אני מקבל את הביזיון באהבה, כל מה שאתה עושה זה בטח לא פנצ'ר. הכל לטובה"

פנינה האלמנה, בשארית כוחותיה, כנועה ומותשת, הרעידה אולי גם את כיסא הכבוד. עמדתי שם, איש זקן, שמרבית שנות חייו כבר מאחוריו, נרעד והלום. אינני יכול להחזיר לה את נחמן שלה. אינני יודע היכן הוא נמצא

ארנון עצר את מוניתו בצדי הדרך, פתח את הדלת ושעט אל השדה כולו מבוהל, נסער, בוכה, מכה את ראשו בידיו וצורח "מה עשיתי? מה עשיתי? אוי ריבונו של עולם! חרב עלי עולמי... הצילו!!!"

"כבר חודשיים שהאיש סובל ייסורי תופת נוראיים, אבל פשוט לא יכול למות. משהו מעכב מבעדו למות. אנו הרופאים הבנו שההישרדות שלו היא מעל לכל היגיון. אף אדם בעולם לא יכול לחיות בלי מערכות פנימיות"

האריה הפך לאטרקציה חביבה ולא מזיקה, אבל מה לעשות, לא כולם ידעו שאריה מסוכן קשור לחצירו של הגביר...

"בדקות הקרובות אני הולכת לחשוף בפניכם את סוד הרהיטים הגדול של אבא זכר צדיק לברכה"

שלום, קוראים לי אביגדור, אתם לא מכירים אותי, אבל אני הכרתי את אבא שלכם לפני 25 שנה, ויותר. הייתי אח בבית החולים לחולי נפש בליפתא. בוקר אחד, ניצב אביכם בפתח בית החולים ושאל: תסלחו לי אני שומע מכאן זעקות נוראות, מחרישות אוזניים... מי צועק?!

לך בני לרב בלום, ותגיד לו שאבא שלך לא מוכר מצוות בכסף. תגיד לו שאבא שלך מעדיף את שכר המצווה לעולם הבא. תגיד לו שאבא שלך מעדיף את השמחה הזכה של תושבי העיירה מקיום המצווה, על פני כל הנאה גשמית של 532 רובל...

הרב מבריסק ידוע היה ביכולותיו העצומות לחדור לעמקי נפשו של כל אדם, וידע לנתח באיבחת סכיני לשונו את המומים הקטנים הצפונים אי שם בעמקי הנפש

אישה צעירה אחת, ניצולת שואה, ששרדה בעור שיניה, נסעה עם סיום המלחמה לפאריז. היא החליטה לתת גט פיטורין לעם היהודי, לשרך דרכיה ולרעות בשדות זרים. "אנשא לגוי, ורק כך אוכל להדחיק את הזוועות שעברתי", חשבה לעצמה

"בנתניה מתקיים סמינר יהדות, כפייה דתית לשמה. אתה תהיה הבלש, ותחזור משם עם כתבת צבע עסיסית בת 3,000 מילה"

הרופא היה עקשן, וחייג לרב בית הכנסת. הלה הגיע בדחיפות למחלקה, והורה לבערל לקיים את דברי הרופא. "זה לא הזמן להתווכח ידידי. חיים של יהודי הם מעל לכל. המלך שלנו, חפץ בחיים, למענו. למען הרבות כבוד שמים"

החלטתי מתוך מחווה להורי שהיו חנוונים חרוצים ונקיי כפיים, להעניק לאמיץ שבכם לפחות מחצית מהוני, אבל זאת בתנאי אחד... כל שעליו לעשות הוא לקפוץ מכאן למים ולחצות את בריכת התנינים עד לגדה השניה, 30 מטר בסה"כ ואחר-כך עליו לבקש בקשה אחת, רק בקשה אחת ואני אמלא אותה עד חצי הוני...

איתן חרמון, הבחור שישב איתו על פיסגת ההר, היה אף הוא טנקיסט בוגר ישיבת הסדר, שההשגחה העליונה שלחה אותו לפיסגה הצ'יליאנית בתשעה באב כדי להיפגש עם קיבוצניק מרוחק, וללמד אותו על החורבן

בהחלט לא נעים, שעיירה קדושה ורבת חן זו, הדביקה לעצמה כתם בוץ כמעט בל יימחה, של זלזול בכבודם של נפטרים... כן, כן, תכף נעסוק בתוכן השמועה המזוויעה, אך טרם זאת בואו ונכנס עם מצלמת ההסטוריה לאותה קוברניצה החיננית

"שמע ישראל!" זעק קופשטיין. ניסיונות ההחייאה של החובש הפלוגתי עלו בתוהו, ותוך דקות ספורות נדם לבו