חרטה

במהלך הלווייתו של הרצל שאול, אביו של החייל אורון שאול, חשף אחיו של החייל כי הממצאים שהמדינה הציגה בפניהם היו חור בקסדה ואפוד, וסיפר: "אבא התחרט על שאולץ לשבת שבעה. בכל יום שעבר החרטה הפכה לגדולה יותר ויותר"

הנה נקודה למחשבה: האם שמנו לב, שבכל פעם שהלכנו בעקבות מה שאנחנו מרגישים שהוא טוב – גם אם היו אלה קנאה, כעס, נקימה או תאווה – קצרנו סבל, חרטה, בושה וייסורי מצפון? ושבכל פעם שהלכנו בעקבות הטוב בעיני אלוקים – ולאו דווקא בעיני עצמנו – זכינו בשלווה, חוסן נפשי, יישוב דעת וכוח עמידה? גם אצל אדם חכם מאוד, השכל הפשוט יכול להשבות בידי הלב, כאשר אנחנו מעדיפים את מה שאפשר ורצוי בעינינו, על פני מה שנכון בעיניו