הרהורים

פשוט שכחנו שאמורים להיות לנו חיים יפים. שכחנו, או לא ידענו, שאנו אמורים לחוות שנים של נחת ושלווה. לא העלינו על דעתנו שאין צורך להיות סחוטים ושחוקים

המשימה של כל מי שנשאר בחיים היא לבחור בחיים – כיחידים וכעם. להמשיך בשגרת חיינו, ברוחניות ובגשמיות למען שמו באהבה. טור בעקבות הפיגוע באלעד

בעולם מלא מזימות ותככים, מעניין לפגוש את ההתייחסות המחמירה של התורה בפרשתנו לעדים ש'תפרו תיק' למישהו והעידו עליו עדות שקר. הרב מנחם יעקבזון על פרשת שופטים

כאשר המחויבות אינה ברורה, לא מנהלים את הדברים נכון, נגררים למצבים של מריבות קשות, וכך הזוגיות נכנסת לסיכון

כולם מבינים שכעת הזמן לשתוק, ולא לחפש אשמים. והאמת, גם לא הסברים. אז מה בכל אופן גורם לכך שלא מצליחים להתאפק? ומה באמת תפקידו של יהודי לעת כזאת? כמה שורות שאולי יעזרו לנו בס"ד להשתיק את רעשי הרקע, ולחזור לפוקוס פנימי, יהודי, ומאמין

כאשר בורא עולם זיכה אותנו ברחמיו לחזור לחיים הרגילים, לאחר שהבנו והרגשנו על בשרינו ששום דבר לא מובן מאליו, נחליט החלטה נחושה: לעולם לא נפסיק להודות לה‘ על שריפא אותנו מהקורונה. בכל יום נודה לה‘ על הבריאות שנתן לנו. אבל אין זה מספיק להיות בריא ולחיות חיים תקינים ונורמליים, השאלה היא מה עושים עם החיים האלו. לכן אומר לנו בורא עולם: ”ישנם שתי דרכים כיצד להגיע לידי הכרה בי. בחרו!"

למה לפעמים אני שומע אותך מספרת לסבתא שושנה שיוצאות לך קרניים ונמאס לך מהקורונה! ולסבתא שולי את מספרת שאנחנו כאלה מתוקים וחמודים?

אנחנו רגילים להפעיל כל מכונה. ולנתק אותה. ממילא כשיש מכונה כלשהיא שהתחילה לפעול בלעדינו, אנחנו מאוד מבוהלים ולא יודעים איך בדיוק היא תכבה. אז מה עושים?

מכתב שפורסם בעילום שם, מצביע על תופעה כואבת שפשתה בציבור: חיים ברמת חיים גבוהה, בלי פרופורציה להכנסות. המילים מדברות בעד עצמן

אם להומלס אלכסנדר ז"ל שמת בשבוע שעבר מהיפותרמיה, היה חבר שתומך בו בשפה שלו - רוסית, שמדבר עמו מדי יום דברי ניחומים ומעניק לו תקווה, האם גם אז הוא היה מתעקש להישאר ברחוב? חסד אמיתי זה לא לתת לשני את מה שאתה רוצה לתת לו, אלא לברר איתו מה חסר לו - ורק אז להשלים לו את החסר