פרפקציוניזם

אני עובדת קשה כדי להשיג הצלחות, וחווה כישלון חרוץ כאשר אני תחת ביקורת. מה עושים?

מה קורה לנו במעמקי הנפש שלנו עם הצורך הזה להיות מושלמים? הוא צורך טוב? רע? מקדם? מונע? גורם לנו לעשות בחיים דברים טובים, או עוצר אותנו מהתקדמות?

מצפים מעצמנו להיות מושלמים, מצפים זאת גם מאחרים, ומנסים לעבוד יותר ממה שאנחנו יכולים. 3 טעויות שאנחנו עושים בניסיון להיות פרפקט

מה לעשות כשהאחים רבים ביניהם, ומה עושים עם פרפקציוניזם?

האם בכלל אפשרי לתפקד באופן מושלם כל כך, כל הזמן, כך ששום פגם או חולשה לא יצוצו לפתע ויחשפו את האדם לנחת זרועה של השיפוטיות הביקורתית?

הכלי הזה יכול לעבוד מצוין בחרדות מסוגים שונים, וגם בתחום הפרפקציוניזם – שמהוה למעשה סוג של חרדה מפני חוסר השלמות

הרחבת המידע וצמצום השלמות הן דרכים נוספות להקלה על הפרפקציוניסט. אבל מה קורה במבחן המציאות?

הפרפקציוניזם הוא למעשה דרישה פנימית שלי מעצמי להישגיות ולמושלמות גבוהה, לעיתים הרבה יותר מיכולותי ומכוחותי. שורשה נעוץ במחשבה הסמויה שלי אודות עצמי שאני חלש

משום מה אנחנו מבלבלות לפעמים את הרצון לשמח את אמא, או לרצות שהיא תהיה גאה בנו, עם תנאי פרפקציוניזם קשוחים מולה

בשלב מסוים, הוא כנראה איבד אמון בעצמו וביכולותיו, וסיגל לעצמו דפוס שאומר שדברים חייבים להיעשות פרפקט, בלי שום פשלות. גם כשדברים באמת נעשו בצורה טובה, הוא לא האמין לעצמו

למה לא כדאי לבחור בדרך של השלמות? מה בפרפקציוניזם גורם לנו לעצור?

דווקא הפרפקציוניזם, הרצון לשלמות, נובע מחוסר בערך עצמי, ועלול להוביל את האדם לדיכאון. דרך האמצע נוצצת פחות, אך רק בה אפשר להרגיש את ההתקדמות

כשהפרפצקיוניסט מגיע להישג מושלם - עלול הדבר להיות בעוכריו. אמנם, הרגשתו נהדרת והוא חש סיפוק ופורקן, אך רגשות אלו יוצרים אצלו התניה בין תחושה טובה להשגת שלימות

קשה להגיע לפסגה ולהניף עליה את הדגל הפרטי שלנו. קשה מאוד. תשאלו את הפרפקציוניסטיות. כשהתביעה להצלחה טוטלית מופנית כלפינו עוד מהילדות המוקדמת, ההורים הופכים למלווה צמוד של חיי השעבוד לניצחון והמדרון חלק ואכזרי מתמיד. אנחנו לא באמת מוכרחות להיות מושלמות. בואו נאפשר לעצמנו פשוט לטעות