תחרות

משהו חדש מתגבש ועולה בה, עוצמה שלא הכירה עד היום בעצמה. אמונה תמימה, פשוטה. מבינה שמאיתו יתברך היא מקבלת את כל הכוח להמשיך ולהיות לוחמת

רק על הכרית את מפרקת את מעטה הפנים החזקות לדמעות קטנות. את בוכה את עצמך לדעת, וקול ההתייפחות מהחדר, של אמא לאבא, לא מגיע אליך. את פצועה גם בלעדיו

כשהייתי מנסה להניאה מלטרוח, היא היתה זורחת ואומרת - "אה, זה שום דבר, לא היה לי שום דבר בבית". ועם זאת, תמיד היו צצים עלי גפן ממולאים

"כן נכון, יפה מאוד. טוב כבר ממש מאוחר, לכי לישון חמודה, יש לך לימודים מחר". זהו?! סיפור יפה וזהו?!

"אני.. אני רוצה הכל", העיניים הצעירות של מרים פעורות לרווחה. "אולי.. בטח יש עוד בחורים בארץ הזו... בריאים וגם צדיקים. הולכים וגם למדנים..."

נכון, הוא יכל לצאת הרבה מעבר למה שהוא היום. יש לו ראש חריף, ונפש רגישה, רגישה מידי. הוא לא אשם ששמו בו נפש רגישה כל כך, שלא עמדה במעמסה החברתית הסוחפת, שלא עמדה בלחצים הלימודיים

"אה, עוד משהו. אל תביא את הכלב, זה לא ללב של סבתא. אבל אני אשמח לראות אותו ביום אחר. להתראות אינגאלע". ברור, סבא, לא חשבתי אחרת

ויתרתי על לימודים יוקרתיים, על נוחות - אבל על דבר אחד לא וויתרתי. מידי ערב, היתי לומד תורה בכולל-ערב הסמוך. למדתי שם שיעורי תורה וגמרא עד 11 בלילה. לא משנה כמה עייף הייתי

"ובכל זאת, גברת גילברג, אולי כדאי שתתחילי לעשות שינוי. את יודעת איזו מעלה חשובה יש למצווה כה פשוטה זו?". לבסוף היא נענתה בחיוב לבקשתי

"הו.. זה הכינוס הגדול של אגודת ישראל, בראשותו של רבי יהודה מאיר שפירא. שמעת עליו?", שאל האיש