שכל

את רוצה להיות כמו אותו אחד שמתלונן, או שאת בוחרת לראות דווקא את הזוויות היצירתית שבתמונה, בחוויה, במציאות העולם?

אם אנו רוצים להימנע ממצבים בהם יצר ההרס העצמי יחריב כל חלקה טובה בחיינו, עלינו להרגיל את עצמנו לפעול רציונלית, מתוך מחשבה תחילה, מתוך שליטה בדחפים האימפולסיביים שלנו

אבל אפשר, על ידי הבנה וחשיבה, להוביל למקום של פתיחות רגשית והכלה, מה שיוביל בוודאות למקום מחובר יותר אל הדמות שאיתה פעם היתה לנו אהבה

אין רגשות אמיתיים, מבלי שקדם להם תהליך של הבנה והפנמה. רגשות שמתעוררים "ככה סתם", יהיו תמיד שטחיים וחסרי משמעות אמיתית

אני מרגישה אחרת לגמרי. הייתי רוצה מאוד להרגיש משהו, אבל בסופו של דבר אני תמיד נשארת בשכל. מה אני לא עושה נכון?

היהדות מעניינת אותי בעיקר מהצד השכלי. אני מכיר בגדולתו של א־לוהים ושואף לדעת עליו כל מה שאפשר. מה שאני לא כל־כך מתחבר אליו, זו הנטייה של החסידות להתעסק הרבה ברגשות כלפיו. לאהוב אותו? לפחד ממנו?

כמה העולם הזה יכול להיות כ"כ גשמי? כמה עוד אצטרך להחזיק את עצמי חזק חזק, שלא אפול? ה', אני כ"כ מפחדת, מפחדת לאבד אותך. המכתב שלעולם לא יישלח

מה הקשר בין ההפטרות של שתי פרשות השבוע, תזריע ומצורע? מדוע נעלב נעמן שר צבא ארם? ואיך יתכן שסאה סולת תעלה שקל בלבד?

מחקרים מוכיחים כי השכל מגיב לפני הלב. וכך אומר הקב"ה לאדם, להשליט את המוח על הלב

"אף על פי שזה פשוט ומוכרח, יש שלא מבינים מה הטעם לעסוק בעניין פנימיות הלב. מצד שני, יש שמתרכזים בעניינים אלה - ונוטים להזניח את חשיבות קיום ההלכה" - האם באמת "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", או: כמה משמעות יש ללב בתהליך התשובה, מול השכל? הרב דן טיומקין מסביר

הרמב"ם היה הראשון שכתב במפורש לפני 800 שנה שהמח מפקד על כל האיברים, ואף הסביר כיצד התהליך מתרחש על ידי הגידים והאיברים המופעלים מן המח

המוח – זו החשיבה, הנשמה. הלב – זה הרוח, הרגש. הכבד – זו הנפש, התאוות. כשהאדם משליט את החשיבה על הרגשות ועל התאוות - זוהי מלכות אמיתית