תחרות הסיפור הקצר

אוהבים לכתוב סיפורים? יש לכם סיפור קצר ומחזק לשתף בו את הגולשים? תחרות הסיפור הקצר של אתר הידברות לשנת תשפ"א יוצאת לדרך

אחרי דיונים רבים נבחר הסיפור הזוכה בתחרות הסיפור הקצר: "לילה בלי ירח", מאת נחמה פריליך

ידעתי שלהודות באמת יחמיר את מצבי, אבל בכל זאת הצלחתי לאזור כוח ולומר: "כן, אני יהודי"

איזה טעם יש להביט שוב בחלון על הדמות הזו, שדומה באופן מבהיל ל--- מה הוא עושה שם בכלל?

אלעזר היה שחוח מעט כשעטה את הטלית על כתפיו, אך גם בעזרת נשים שמעו את הבכי הנושר על זקנו. שלומית רק החזיקה חזק את ספר התהילים שלה, ולחשה ללא הרף פסוקים מוכרים

נחמה ידעה גם ידעה את סיפורה של האבן הזו. זו האבן, אם רק הייתה יודעת היכן היא... הייתה מוציאה אותה בעצמה

10 שנים הם מחכים לילד, והנה, הוא מגיע עד פתח דלתם. האם ההורים שלו לא דואגים?

מכל הבנות שהכרתי בולטת בייחודה בת אחת מקסימה בשם הודיה. היא לא במצב הכי טוב, אבל יש לה אמונה בקב"ה ושמחת חיים שלא ראיתי אצל האנשים הבריאים ביותר

אמא ז'לו התעוררה מהקריאות ותמיהה גדולה מילאה את ליבה. לקום לעבודה? מה הם מתכוונים? איזו עבודה? בג'רבה לא אמרו כך

איך זה שראיתם לכל אורך השנים נאמנות כזו על טבעית – איך זה שאתם לא נותנים לרגע רק אמון? אמון קטן? משהו?

המתפללים יצאו בזה אחר זה, ותוך כדי איחולי "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" הונחו אחר כבוד ספרי הקינות בגניזה. דב בער המתין בסבלנות עד שיצא הגבאי ונעל אחריו את הדלת. או אז יצא ממקום מחבואו, הביט ימין ושמאל וניגש אל תיבת הגניזה הגדולה שניצבה בצדו של בית הכנסת. הוא לא הפסיד אף רגע והחל להוציא את ספרי הקינות מהתיבה. מועמד שלושה עשר בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

תחרות הסיפור הקצר של הידברות מגיעה לקו הסיום. לפניכם ארבעת הסיפורים הזוכים

יום אחד הייתי ממש מותש מהמרוץ היום יומי. רציתי לבכות, אבל התביישתי. ואז שמעתי בכי מתוכי. הסתכלתי סביבי לראות אם יש מי שרואה. כולם היו עסוקים בשלהם. רק אני שמעתי אותו. והוא בכה כי הייתי עצוב, והוא בכה בלי להתבייש. רציתי ללטף אותו פתאום, אבל לא היה לי אומץ. מועמד שנים עשר בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

אף אחד לא הפר את השקט ששרר. קמתי ממקומי והסתובבתי. לא עצרתי לרגע, לא נתתי לעצמי לחשוב על שאירע, רק רציתי להתרחק. פתחתי בריצה מהירה. הגשם החל יורד, שוטף את פניי. או שמא היו אלו דמעות. דמעות של עצב מהולות בשמחה. עצב על המקום אליו הגעתי. שמחה שאני בדרכי החוצה. מועמד אחד עשר בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

את מילות שירתה של נעמי באותה שעה איני כדאי לספר לכם כעת. היא שרה שם על ההסתרה החובקת את האדם, ועל מה שטמון בתוך ההסתרה, על כאב הלב, ועל האור האוהב, על דעתו הקצרה של האדם, ובד בבד על גאוותו, על פסיעות בודדות בחול, ועל מי שנושא את הכל. מועמד עשירי בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

מחשבות תלושות ומוזרות? נסו לומר זאת לאותו בחור, שמנסה לקדם את עצמו בין הצללים. כן. אבחות האור הקלושות מקשות עד מאד להבחין בדמותו, ספק מדדה ספק מהלכת, כשהוא עושה את דרכו אל בית ראש הישיבה. מראהו פרוע מעט, ולא רק בשל הרוח. כביכול קשה עליו להישיר מבט אמיץ אל העולם. מועמד תשיעי בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

כשרבי שמעון סיים את דבריו ורכן לאחור, המנהל העלה חיוך קטן שהתרחב לכדי ממדי האוקיינוס האטלנטי וצחוק מתגלגל פרץ מפיו. הוא נע אנה ואנה, ופלט כבדרך אגב: "רק אתה יכול לחשוב על רעיון כזה!" את חששותיו הפנימיים המנהל לא גילה, אבל איך אומרים בעולם – על רבי שמעון אפשר לסמוך בשעת הדחק. מועמד שמיני בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

טרם שקעה השמש וכבר בא לו הלילה. טרם בא הלילה וכבר עלה הבוקר. אולי משום מהירות זו קמו בני האדם מאוחר יותר. ואולי משום שכמה שעונים עצרו מלכת. השעניה לא נפתחה כל אותו היום, וגם לא ביום שלמחרת. מועמד שביעי בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

הבחור התיישב בסמוך אליו. "אתה יודע, כל יום אני מגיע לכאן, לנשום אוויר ולהתבודד קצת מכל מה שסובב אותי כל היום. ככה אני יכול לחשוב בצלילות, בלי שמשהו יפריע לי". הוא לקח נשימה והמשיך, "היום ראיתי אותך, והמבט שלך אותת לי שמשהו לא בסדר. שידרת סמכות, אבל העיניים שלך היו עצובות". מועמד שישי בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה

הוא שוב נכנס לדמדומי שינה, וממש לא הטיפוס שלי. הוא נראה חיוור לאור הפלורסנטים של הספרייה. תמיד עייף משהו, או סוחב עצמו עד סוף לימודי הבוקר, אחר כך נגרר לחדר האוכל. אני מעולם לא ניסיתי לתהות על קנקנו, יש אנשים שפשוט לא מעסיקים אותי. מועמד חמישי בתחרות הסיפור הקצר של הידברות לשנת תשע"ה