סבא וסבתא שלי

ביקשתי ברכה. היא שפעה ברכות בכל תחום ובכל סוג, ולפני שהלכנו היא אמרה לבעלי: "נו, יהיה לך קשה לנהוג עכשיו עם כל הברכות..." – מילות פרידה לסבתא מילי, האישה הפשוטה שהייתה לאגדה

סבא רבא שלי, הגאון ר' שמואל בן קיקי זצוק"ל, היה אחד מגדולי הרוח אשר לא זכה שנתפרסם שמו כראוי, וכל הספרים אותם חיבר במשך שנים רבות לא עלו על מכבש הדפוס. הנה אחד משיריו

"כל חייו עבד לפרנסתו, אבל את אהבת התורה שלו אפילו הגרמנים לא הצליחו להשמיד" ציפי יהל נפרדת מסבא שלה

לפני שעלתה סבתא לרכבת, היא עברה בחנות תכשיטים. המוכר אמר לה שאלה זמנים מסוכנים, ושמוטב לה להסיר את השרשרת שענדה, שעליה היה כתוב בעברית ״שמע ישראל". אבל סבתא רצתה את השם איתה תמיד – וקנתה שרשרת שעליה היה כתוב בערבית "מאשה אללה", השבח לאל. ואז הגיעו החיילים המצרים

כשהייתי עושה איזו מצווה, אבא היה שמח ומפרגן לי. בכל מוצאי שבת, הוא היה לומד ומלמד זהר בבית הכנסת, ובימי שישי היה מספר לי מעשיות צדיקים. בליל שבת היינו מסבים לשולחן שבת, ואבא היה מקדש בהתלהבות. לעילוי נשמתו

סבא נפטר יום לפני תשעה באב, היום הנורא, חורבן הבית. יום שמסמל את המחסור באהבת חינם. וכמה סבא מסר על זה נפש. כמה היה אכפת לו להשכין שלום בין אנשים שאפילו לא הכיר. כמה הוא בעצמו מחל לאחרים, ואמר, "אין דבר, הכל בסדר"

כשעלו לארץ, אמר סבא לסבתא סוליקה, בואי ניסע לקברי צדיקים ונתפלל לבן זכר. הם נסעו והחלו להתפלל, ופתאום פנה סבא לאשתו, וביקש ממנה להפסיק. הודיעו לו משמיים שרק ילדה אחת תהיה לו. לעילוי נשמתו של רבי משה בן רחל למשפחת פחימה

יום אחד, ביום שישי בשבוע, סבא אברהם הלך לשוק במרוקו וביקש מהמוכר למכור לו תבלינים. המוכר, כשראה אותו בלבוש פשוט וחליפה ישנה מאוד, עושה רושם של עני, סילק אותו בצורה מבזה. אותו סבא צדיק לא ענה למוכר, ופשוט הלך

הרופא הקריא את שמם, והם נכנסו, משתרכים המה כשליבם כבד עליהם, מחשבותיהם נתונות הרחק הרחק, בדמיונם ילד קטן, שמלטף את יד אמו בחיבה. "גברת ברכה!" קטע הרופא את חוט מחשבותיה: "את שומעת אותי?" ובתוך רגע, שמעה ברכה את חלומותיה מתנפצים אל קרקע המציאות

דוד מבורך כהן שנפטר השבוע היה שם דבר במשפחה שלנו. ילדים לא היו לו ולדודה, אבל כולם, במובן מסוים, היו ילדיו

כאיש צעיר, התדפק סבא ימים ולילות על דלתות הבתים בשכונת אפרים ברחובות, מבקש סיוע ותרומה לבית הכנסת "תפארת אחים", שעומד על מכונו עד היום. לאחר שיצא לפנסיה, היה משכים קום לתפילה באישון ליל, אוכל פת שחרית וצועד עד הכולל, כחצי שעה הליכה, בכל מזג אוויר. בצהריים היה נח מעט, ושוב יושב ועוסק בתורה. קולו המסתלסל נחרט בזכרוני

"איך זה תמיד נדמה שסבתות, הן עם כל כך חזק וכל יכול, כמעט בן אלמוות, שלא יכול למות, ושתמיד יהיה כאן" – שרה גולדפינגר בטור מכאיב על רשמים ממותה של סבתה האהובה, ועל רשמים מפרידות בכלל...

שנים סיפרה לי אמא כמה עצוב היה סבא, על שעלה מאתיופיה לפני כולם. "אני המנהיג. אני צריך לעלות אחרון, לא ראשון". ומאז ועד יום מותו, סבא חי על אשל ופירות. הוא לא היה יכול לחיות עם העובדה שהוא בארץ ישראל, והעם שלו עדיין סובל ואובד בגולה. "ולמה לא לקרב אותנו?" שאל. "אולי בגלל הצבע שעל פנינו?" חמישה דברים על סבא שלי, הרב אורי בן ברוך (קס ברהן ברוך) זצ"ל

הצריף היה קטן מאוד, חדר וחצי פלוס מטבחון קטנטן. במקום הקטן הזה סבתא הייתה מבשלת מטעמים מהמטבח הטורקי, וגם הייתה שומרת בשר וחלב בהפרדה. היינו משחקות בקלפים ומשחקים, והיא הייתה מפנקת במאכלים, ומלטפת, ומחבקת, ושרה בטורקית. היא העניקה לי אהבה אין סופית וטהורה

בכלא המצרי הוא העניק את הפיג'מה שלו לאסיר אחר, וכשראה שאיש זר ישן על מיטתו בבית המלון, הלך לישון על ספסל רחוב. תלמיד חכם גדול, איש חסד, שכיתת רגליו כדי להחיות בני נוער שלמדו במסגרות חילוניות. סבא שלי זצ"ל, תלמידו האהוב ממצרים של מרן עובדיה יוסף זצ"ל