פתח

"היה כדאי להקב"ה לברוא את העולם למשך ששת אלפים שנה כדי שיהודי יזכה לומר פעם אחת בלבד במשך זמן הבריאה 'ברוך הוא וברוך שמו'"

כשם שהמים מנקים את האדם, מטהרים אותו בטובלו בהם, מחיים את הכל בשתייתם ומקיימים את העולם, אף התורה כן. וכשם שהמים נמצאים בגופו של האדם בכל רגע ורגע ואם ינסה לחיות מבלי שיהיו מים בגופו אין לו קיום, כך נדרשת והכרחית היא התורה לאדם, ואם יפרוש ממנה, הרי הוא כפורש מן החיים

בפרקים שלפנינו נתבונן יחדיו בנפלאות ה "רגע של תורה". רגע שבכוחו להאיר את נשמת האדם, לקיים את הבריאה, ולהעניק שכר בל יתואר לאדם המשכיל להבין את גודל יקרת תורתו של הבורא ואת משמעות חלקיקו הקטן של הזמן

בבואנו לקבוע את מקום הלימודים של ילדינו, עלינו לזכור כי במקום זה ישהו ילדינו כחצי יום ויותר במשך שנים ארוכות(!). ובפרט שמדובר בשנים גורליות ביותר מבחינת עיצוב אישיותם, מצב בריאותם הנפשית והפיזית וקביעת רמת השכלתם

אחד מתחלואי הגישה החינוכית בזמנינו, היא ההקצנה הנתפסת אצל רבים בשאלה אם להעניש. יש הפוסלים כל סוג של ענישה ולעולם אינם תקיפים ביחסם לילדיהם לא במעשים ואף לא בדיבורים, גם כאשר הילד מגזים שוב ושוב בהתנהגותו השלילית. ויש האומרים: "ללא מכות הילד לא יתחנך". ולכן הם נוקטים בדרך זו כשיטה קבועה בחינוך

"תנו רבנן. קטן היודע לנענע, חייב בלולב. לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר, אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? ‘תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב´ קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון"

כדי להעביר מסר של רצינות, יש לעזוב לדקות ספורות את כל העניינים האחרים ולהתמקד בפעולה הנדרשת מהילדים

והן עלולות לייצר בקרבנו הרבה איבה, שנאה ותחרות. כיצד ננטרל את עצמנו מכל אותן תחושות, ונדע לכבד את הזולת גם אם אינו משלשל לקלפי את הפתק הנכון בעינינו?

עיצוב דמותו הרוחנית של הילד, כלומר עולם הערכים שלו, שאיפותיו, אמונתו, מבטו על החיים וכו', מתבצע בעיקר באמצעות שיחות המחנך, הורה או מורה, עם הילד

בתלמוד מבואר כי בחינוך ילדים "תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, להשגת תוצאה חינוכית ניאותה, יש להשתמש גם בקירוב וגם במה שאצל הילד מתפרש כדחייה. אך על הדחייה להיות בחולשה (שמאל דוחה), ועל הקירוב בעוצמה (ימין מקרבת)