געגועים

זה לא רק טור הספד וגעגועים לסבתי, פרחה שמול ע"ה, שהלכה לעולמה לאחרונה, אלא טור געגועים לדור שלם שכבר איננו כאן. איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים ההם?

שמעון התגעגע לבנו אופיר, ניצל את העובדה שהוא מתנדב במילואים כדי להשיג מידע על מיקומו והגיע אליו. הסרטון הפך תוך שעות לוויראלי. אחיו: "הסרטון זכה ליותר ממיליון שיתופים. הוא תיכף משתחרר, אז זה מוסיף עוד יותר להתרגשות שלנו"

כמה אנחנו נוטעים את עצמנו בכוח עמוק לאדמה, מנסים למצוא אחיזה וביטחון בקרקע, שממילא הולכת ונמוגה עם השנים באופן טבעי מתחת לרגלינו

"כאשר שרו לאחר התפילה 'יגדל', חשתי לפתע תחושת רוגע נפלאה, הרי הקב"ה מכוון את דרכי מלמעלה, הוא שם אותי כאן לבדי בשוויץ המנוכרת הרחק מבריסק עיר מולדתי, אם הוא עשה זאת – הכל לטובה…"

זכרי אחותי, מי"ז בתמוז ועד תשעה באב יש כ"ב ימים, כפול עשרים וארבע שעות, והן 528 שעות, כמניין מפתח - מפתח שעות, מפתח ישועות. הימים האלה מסוגלים לפתוח לך את הכל, רק תתגעגעי, תבקשי...

הבלדה החדשה של אלעד שער פורטת על נימי הנשמה. אחרי שסיימת להשיג את הרצונות שלך, אתה מבין פתאום שכנראה רדפת אחרי הדבר הלא נכון. אולי מה שהנשמה שלך חיפשה היה כאן כל הזמן. האזינו

הייתי רוצה כל כך שתתייחס אלי כמו שאתה מתייחס אליו. המכתב שלעולם לא יישלח

אפרת ברזל משוחחת עם שירה שנרב, אמה של רינה שנרב הי"ד, שנרצחה לפני שנתיים, על געגוע אישי וגעגוע של עם, ועם סילבי ברדה, מומחית למערכות יחסים, על הגעגוע בקשר שלנו עם עצמנו

אני מודעת לכך שאולי המילים שלי לא קלות לעיכול, ובשביל מי מאיתנו הן עלולות לשקף כפיות טובה. ובכל זאת, אני יודעת שאני לא לבד במערכה ושאני מתארת את מה שמרגישות אלפי נשים. אני יודעת שאחרות כמוני יקראו ויחושו הקלה

נוסטלגיה ארץ ישראלית: גולשים ישראלים שיתפו זיכרונות ילדות, והתוצאה - מרגשת. מה אתם זוכרים מפה?

הרבנית חגית שירה מבכה את לכתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, לקראת יום ההילולא השישי. כטיפה של גשם

המכתב הזה ראוי להישלח, אבל אין לו למי. השארת אותי דומעת ומתגעגעת. המכתב שלעולם לא יישלח

יאיר נמצא רחוק כל כך. הדמעות של אמו מתייבשות בדרך אליו. השכינה המייללת על בניה האובדים לא מגיעה לאוזניו, שנעשו ערלות

מבטה עלה אט אט, ובין טשטוש הדמעות היא הביטה... ואז היא הבינה. המכתב שלעולם לא יישלח

עברו כל כך הרבה שנים, ואני מרגישה שכאילו הכול בסדר. שהיום יום מאושר. שאני שלמה. ואז, ברגע, משהו משתנה. אני לא שולטת בזה, פתאום יש כאב מפלח. משתק

ביקשתי ברכה. היא שפעה ברכות בכל תחום ובכל סוג, ולפני שהלכנו היא אמרה לבעלי: "נו, יהיה לך קשה לנהוג עכשיו עם כל הברכות..." – מילות פרידה לסבתא מילי, האישה הפשוטה שהייתה לאגדה

באותו יום קודר ועצוב, ג' בחשוון תשע"ג, חשנו כולנו את טעם היתמות. יתמות ממנהיג הדור, מאביהם של ישראל. המכתב שלעולם לא יישלח

לי כבר כבה האור, תם זמני, ואמא למנוחת עדן. רק כמה דקות תתייחסו יפה להורים. המכתב שלעולם לא יישלח

רגע לפני שאנחנו נפרדות, רציתי להגיד לכן, ילדות שלי, שאנחנו לא נפרדות! אתן תמיד בתוך הלב שלי, כולכן ביחד וכל אחת לחוד. המכתב שלעולם לא יישלח

היית חלק מהחיים לי, הגעת אלי כמתנה משמים, ואז – נעלמת. ואני מנסה לזכור ולהאמין, שהכל לטובתי הגמורה. המכתב שלעולם לא יישלח