מיטל בוארון

פעם נהגתי להאשים את "חוק מרפי" ואת האירוניה בדברים קשים שקרו לי. היום אני מבינה שיד ה' מנווטת הכל, ושקשה לי, אני צריכה לזכור את כל המתנות שהקב"ה נותן לי בכל יום

לא מגיע לי שתאהב אותי, שהרי חטאתי, עוויתי ופשעתי לפניך... ובכל זאת אתה אוהב אותי, אתה אבא מושלם

למה אנשים עושים קעקועים? המרדף אחרי דברים ריקניים הוא מיותר, הוא לא באמת גורם לסיפוק. את הצורך שדוחף אנשים לקעקוע, אפשר למלא רק בעבודה פנימית

לפעמים אנחנו רוצים להחזיר את הגלגל לאחור, לשנות דברים שקרו. אבל אנחנו שוכחים, שכל דבר שקרה לנו – קרה מאת ה', וברור שהוא הדבר הכי טוב בשבילנו

מדוע אנחנו מרגישים קושי דווקא כאשר אנחנו מתאמצים להתגבר על היצר? ומה עלינו לעשות אם אנחנו נכשלים?

האם הלב הוא אכן המנחה הטוב ביותר לחיינו? המציאות מוכיחה שממש לא. יש דבר חשוב הרבה יותר מהלב – הדעת

מידת הגאווה היא המידה שהכי קשה לשבור ולשנות. בעבר הייתי בטוחה שהשגתי הכל בכוחות עצמי. עם התשובה, הבנתי שהכל מתנות מהבורא

אנחנו אומרים בכל יום "שהכל נהיה בדברו". לא חלק נהיה בדברו, אלא הכל. הקב"ה הוא זה שכותב את ה"תסריט" של חיינו, והוא יודע הכי טוב מה נכון בשבילנו

"צריך לנצל כל רגע, אחרת זה ממש בזבוז זמן!" – כך חשבתי תמיד על בילויים ועל מסיבות. היום אני חושבת כך על מצוות ועל אמונה. כי בשבילם, ורק בשבילם, הגעתי לעולם

הקב"ה יודע בדיוק מה היא טובתנו. אם אנחנו מתפללים על משהו מסוים, יתכן שהקב"ה ישמע לתפילתנו וייתן את בקשתנו – אך היא לא תהיה טובה עבורנו... לכן צריך להתפלל מעומק הלב, שהקב"ה ישלח לנו בדיוק את הדברים הטובים לנו, ושייתן לנו את הכח לקבל הכל באהבה