שו"ת התניא

האם עבודת ה' זה "הכל או לא כלום"? ובמילים אחרות: אם אינני שומר מצוות תמיד, האם יש ערך למה שאני כן מקיים?

מסירות נפש, למות על קידוש ה', איך זה רלוונטי היום בעולם דמוקרטי ונאור? אף אחד לא מצמיד לי אקדח לראש ולא דורש ממני להתנצר!

איך חטא משפיע על הקשר שלי עם הקב"ה? ובכלל, בכל שלב אני יכול להתחרט על התנהגותי וייסלח לי, לא?

נראה כאילו ביהדות יש המון תיאוריה. הרציניים יושבים ולומדים תורה שעות על שעות. לא יותר טוב להשקיע את רוב הכוחות במשהו יותר מעשי?

החסידות אומרת שני דברים: מצד אחד היא מתארת איך הקב"ה מחיה את כל היקום ומסבירה שאין שום דבר שמנותק ממנו, ומצד שני היא מדגישה שצריך להתחבר לקב"ה על־ידי תפילה, לימוד תורה וקיום מצוות. האם זו לא סתירה? אם הכל מחובר לה', מדוע צריך להשתדל כל־כך להתחבר אליו?

יש תופעה היסטורית שמרתקת אותי: ישנן עדויות רבות על יהודים שלא קיבלו שום חינוך יהודי ולא למדו תורה מימיהם, ובכל זאת מסרו את נפשם על קידוש ה' ולא הסכימו להמיר את דתם. איך ניתן להסביר זאת?

אני לא מרגיש שהמצוות מחברות אותי לה'. האם אני אמור לקיים אותן רק בגלל שהקב"ה ציווה?

טוב לי, הכל בסדר. ללמוד תורה, בסדר. לקיים מצוות, מצוין. עבירות, לא בא לי. פשוט נולדתי מושלם!

אני פתוח לשמוע על רוחניות, אבל אין לי שום כוונה להיות סגפן. אני אנין טעם, מעריך אוכל טוב ועוד הרבה דברים אחרים שכולם מאוד גשמיים. יודע מה? טוב לי ככה

אני מבולבל. פעם חשבתי שמקיימים מצוות כדי לזכות בשכר ונזהרים מעבירות כדי שלא לקבל עונשים חמורים. כשהתחלתי ללמוד חסידות למדתי שמצווה זה "צוותא" ועיקר מטרת קיום המצוות היא ליצור קשר עם הקב"ה. אחר כך אמרו לי שזה לא ככה, שכל יהודי הוא כמו בן יחיד וה' אוהב אותו בלי תנאי. אז אני לא מבין, אם אני כמו בן - למה אני צריך לעשות כל־כך הרבה דברים בשביל לשמור על מעמדי?

להיות בינוני זה קצת להיות צבוע, לא? הרי גם כשאני אוהב את ה' זה אף פעם לא עד הסוף, תמיד יש גם יצר רע...

יש לי זמנים של התרוממות נפש מיוחדת. זה יכול לקרות לי בעיקר במשך תפילה טובה במיוחד. מאוד מתסכל אותי לגלות שאחרי התפילה לא נשאר מזה כלום, אני אותו אחד שהייתי...

עם מי ללכת, עם המוח או עם הלב? זאת השאלה הכי קשה בחיים. האמת, אני מרגיש שיש לי פיצול אישיות…

למה להסתפק בחינוך דתי שמקבלים בישיבה? האם לא עדיף לצאת לחיים עם השכלה רחבה יותר?

להיות יהודי כמו שצריך זו מחויבות לא קטנה... למה אי־אפשר לשחרר לי קצת חבל? נהנה, נזרום, מתישהו כבר אקבל שכל ואתחייב להיות כמו שצריך!

יש איסורים שקל לי להבין, כמו למשל "לא תרצח". אבל מה כל־כך נורא באכילת מאכל שאינו כשר?

קליפות טמאות, זה נשמע מפחיד. מה קורה למי שכבר עבר עבירה? האם זה הסוף?

אומרים שה' ברא את הכל. האם זה כולל גם את הרע? איך זה יכול להיות?

האם כל דבר שאני עושה חייב להיות לשם שמים? אני מוצא הרבה עניין בתרבות הכללית, שמאתגרת אותי שכלית ולא פעם גם נוגעת בלבי. האם זה פסול?

אני אדם מעשי, אוהב לפעול בשטח ולהשיג תוצאות. האם אני עדיין צריך ללמוד תורה? למה זה יכול להועיל?