כל התכנים של א. מנצור / יום ליום

נורית היא טובת לב ועוזרת לכל מי שמבקש. יש עכשיו תורנות ניקיון יומית בכיתה, וכל הבנות מבקשות שתעזור, אלא שמרוב שהיא אוהבת לעזור - היא שוכחת לאכול...

בבית הספר של שולמית הוכרזה תחרות ציורים בנושא ירושלים. שולמית רואה את כל העבודות ונוטה לזלזל ברבות מהן, וזאת למורת רוחה של אחותה הגדולה. בשלב כלשהו היא לומדת שיעור חשוב בנושא...

רבקה ושרה הן בנות דודות, וגם החברות הכי טובות. יום אחד הן מתבקשות להכין ביחד עם רחל עבודה לבית הספר, רק שמסתבר שהן לא יודעות לעבוד בקבוצה, כך שרחל נפגעת והולכת...

סיפורה של רות, ילדת חמד, שיש לה רק בעיה אחת: כל מטלה שהיא נדרשת לעשות היא דוחה ודוחה עד... שנהיה מאוחר מדי

ברחוב שלי עשו עבודות בכביש, ולכן נתלו שלטי אזהרה המתריעים שיש להתרחק מהמקום. חיים, החבר שלי, חשב שהוא חכם גדול וניסה את מזלו... ביחד למדנו כמה חשוב להתייחס לשלטים

בבית החדש של נפתלי יש חניה צמודה, שמשפחתו לא משתמשת בה. מדי פעם משתמשים בה שכנים ועוברי אורח, ואת נפתלי זה מעצבן שמשתמשים לו בחנייה. עד שהוא לומד שיעור בחסד...

לשם-טוב יש שני הורים שנוהגים בבריות בכבוד בלתי רגיל. שם טוב גאה בהם מאוד, ובכל פעם מחדש כשהוא מתלווה לאבא, הוא לומד ממנו שיעור חשוב...

כבכל שנה, גם השנה משפחתה של שרי יוצאת לטייל בחופשה. אלא שהפעם הם יוצאים לטיול ארוך. בני משפחה אחרים באים לישון אצלם בבית, ושרי דואגת מאוד...

סיפורה של דינה, שבכל יום שישי מכסה את מתגי החשמל במכסים מיוחדים, עד שהתפקיד מתחיל להימאס עליה... בסופו של דבר היא לומדת שיעור חשוב בנוגע לאחריות

במשפחת יוסף יש מנהג מיוחד מדי ראש השנה: לקרוא במשך שעה מתוך ספר תהילים שסבא היה קונה. אלא שהשנה סבא כבר נפטר, והילדים כמעט ושכחו מהמנהג...

יהודית שמה לב שאמא אף פעם לא מוותרת על מצוות הצדקה. לפעמים היא חוששת שייגמר לאמא הכסף בגלל זה, אבל מקרה אחד מעמיד אותה על טעותה...

נחמיה וחבריו שיחקו ביער, כשלפתע הבחין נחמיה בגוש חום שנתלה גבוה על העץ. מתוך סקרנות ניסה לגעת בגוש החום, אבל אז למד לקח חשוב: יש דברים שאסור להתקרב אליהם...

לאִישׁ אֶחָד שֶׁעָבַר בַּמִּדְרָכָה מֵעֵבֶר לַגָּדֵר הַפְּרוּצָה קָרָא גַּם הוּא לְחַיִּים שֶׁיָּרַד, אֲבָל חַיִּים רָצָה לְהַגִּיעַ לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַצִּנּוֹר, וְלֹא הִקְשִׁיב לָנוּ. הוּא לֹא הִסְפִּיק לְהַגִּיעַ לְשָׁם. לְרֶגַע אֶחָד אִבֵּד שִׁוּוּי מִשְׁקָל, וּלְפֶתַע נָפַל

בָּרֶגַע שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בַּמּוּצָר שֶׁלֹּא לְמַטְרָתוֹ, אִי אֶפְשָׁר לְצַפּוֹת שֶׁהַכֹּל יְתַפְקֵד כָּרָאוּי. צְלִילֵי הַנֵּבֶל נִשְׁמְעוּ מִדֵּי פַּעַם בַּבַּיִת, וְכָל לְחִיצָה עַל הַפַּעֲמוֹן הָיְתָה מֻצְדֶּקֶת

בְּכָל פַּעַם שֶׁהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה נִרְאוּ אוֹרְחִים מְמַהֲרִים לְהִכָּנֵס פְּנִימָה מֵהַגֶּשֶׁם שֶׁהִרְטִיב. הֵם נִעֲרוּ אֶת מְעִילֵיהֶם מְעַט וְאֶת הַמִּטְרִיּוֹת, וְנִכְנְסוּ לָאוּלָם. הָרִצְפָּה בַּכְּנִיסָה הָפְכָה רְטֻבָּה מֵרֶגַע לְרֶגַע

כָּל אוֹתָהּ הַשַּׁבָּת לֹא יָצְאָה הַתְּמוּנָה שֶׁל הַסָּב הַמְּקַבֵּל אֶת הַשַּׁבָּת מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל אַמְנוֹן. גַּם בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁבוּעַ הִרְבָּה לַחְשֹׁב עַל כָּךְ. הוּא רָצָה לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶׁהִכִּיר

לְאַחַר שֶׁעָבַר כִּמְעַט חֹדֶשׁ מֵאוֹתוֹ בִּקּוּר, הִתְעַנְיֵן נַחוּם אִם אֶלְחָנָן הִשְׁתַּנָּה. הַאִם הִצְלִיחַ כְּבָר לְהִתְרַגֵּל לְבֵיתוֹ הֶחָדָשׁ. הַתְּשׁוּבָה לֹא מַמָּשׁ הִפְתִּיעָה אוֹתוֹ

כָּל הַדֶּרֶךְ חָשׁ שֵׁם טוֹב כְּאִלּוּ נִמְלָא מִישָׁאֵל רוּחַ חֲדָשָׁה. הוּא הָיָה פָּחוֹת כָּפוּף, וּצְעָדָיו הָיוּ יַצִּיבִים יוֹתֵר. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְבֵיתוֹ שֶׁל מִישָׁאֵל, הוּא טָפַח עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל שֵׁם טוֹב וְאָמַר: הִנְעַמְתָּ לִי אֶת הַדֶּרֶךְ. תְּבֹרַךְ!

יוֹחַאי הִתְאוֹשֵׁשׁ בִּמְהִירוּת. לְמַזָּלוֹ זוֹ לֹא הָיְתָה נְפִילָה כּוֹאֶבֶת. מִי שֶׁלֹּא נִצְּלוּ הָיוּ כַּמָּה בֵּיצִים שֶׁנִּשְׁבְּרוּ. יוֹחַאי הִבִּיט לְאָחוֹר בְּנִסָּיוֹן לְהָבִין מָה גָּרַם לִנְפִילָתוֹ, וְקָפַץ אֶת שְׂפָתָיו

יַעֲקֹב גִלְגֵּל אֶת עֵינָיו וְהִתְאַפֵּק לֹא לְהָגִיב. מָה יֵשׁ לְאֶפְרַיִם לוֹמַר עַכְשָׁו... "דְּמָמָה כָּזוֹ יֵשׁ לָנוּ בְּכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ!", הוּא הִשְׁוִיץ. "לָכֶם יֵשׁ אוֹתָהּ רַק פַּעַם בְּשָׁבוּעַ"