כל התכנים של ידידיה מאיר

הפוביה שלי ממסיבות הפתעה לא עברה. הפתעפוביה. מאז יצא לי להשתתף כקהל במסיבות רבות כאלה, ותמיד אני מתבונן מהצד בסבלו של המופתע. כן, סבלו

תהיתי: האומנם זה נכון? האומנם בליל מתן תורה (ולא שזה לא חמור בכל לילה אחר) הרפורמים יקבלו כזאת הכרה מארגון רבני צהר?

תבינו אותם. קבוצת אנשים חיה כאן בתחושה של "לשלטון בחרתנו", במשך שנים. מימי גזיזת הפאות של התימנים ועד לימי אוסלו וההתנתקות, הייתה כאן אליטה אחת ויחידה. היא קבעה

ידידיה מאיר: שלושה דברים שלמדתי בפסח האחרון. על חופשות משפחתיות, האמריקאים שאינם אמריקאים, וגילויים חדשים אודות הרב שטיינמן

רגע, אם בשני משפטים (שלא ממש זכרתי שאמרתי) גרמתי לעורך הדין האמריקאי שעשה עלייה לארץ, לסיים שישה סדרי משנה - למה שלא אגרום גם לעצמי לעשות את זה?

הטור הזה לא מביא בדרך כלל סיפורי ניסים. גם הסיפורים שתקראו כאן עכשיו אינם מופתים שמעל הטבע, אלא דווקא סיפורים שבתוך הטבע. הטור של ידידיה מאיר

באירוע שהתקיים בשבוע שעבר, הפניתי לילדים, לנכדים ולנינים של ישראל, שאלה פשוטה: בזכות מה, לדעתם, זכה סבם ישראל להאריך ימים? הטור של ידידיה מאיר

כשיצאתי משם, ראיתי את מודעת האבל הרבות מודבקות אל מול חומות העיר העתיקה. חומות שראו כל כך הרבה חורבן ובנייה, סיפרו השבוע עכשיו על דמות מיוחדת שנעלמה מנוף הרובע היהודי

בחודשים האחרונים הכנסתי לי לראש עוד פרשן. נעים מאוד, עדי רן, פרשננו לענייני ביטחון, ערבים, שמאלנים, תרבות ומשמעות החיים

על מה שהפסדתי ועל מה שהרווחתי כששמתי את הסלולרי בצד. טורו של ידידיה מאיר

בוקר אחד, לפני כמה שנים, ליאת פתחה את החלונות בחדר הילדים – ונבהלה

על קולפן ירקות, הערבי שהפתיע אותי ובאיזה צד עדיף להיות? הטור של ידידיה מאיר

בשנים האחרונות יש ז'אנר שלם שמנסה לשכנע אותנו שהרב קוק היה קודם כול מקל. פשרן. מין גשר כזה בין המחנות. משהו באמצע. פרווה. וזה כל כך לא נכון

כשהדתיים מבקשים כסף למוסדות התורה שלהם, קוראים לזה "סחטנות". כשהאמנים מבקשים כסף למוסדות הבידור שלהם, קוראים לזה "מאבק על התרבות הישראלית". עכשיו פשוט תנסו להחליף את ההגדרות

על מכתב האלמנות, שיפוצניק ערבי, בית"ר ירושלים ותמונות הזוועה. טורו של ידידיה מאיר

התמונה של הרפורמים בכפר יונה הקפיצה אותי כי היא הייתה מוחשית ויוצאת דופן. פתאום נחרדתי לכבודו של ספר התורה. אבל מכונית שנוסעת לידי בשבת מזעזעת אותי הרבה פחות. למה?

שתי משפחות לא יצאו נגד המערכת ולא אמרו שהן לא מאבדות תקווה ומבחינתן הבן עדיין חי, אלא הרכינו ראש מול המציאות המרה והחלו לשבת שבעה. איזה ניסיון קשה. נדמה לי שמדינה שלמה הסתכלה על האיפוק הזה ואמרה תודה

נכון שגם אתם מרגישים שמשהו משתנה בעם שלנו? שמשהו זז? שבמקום לדבר על ריאליטי אנשים מדברים על המציאות? שכולנו עצובים יותר אבל גם, במובן מסוים, טובים יותר?

אני מכיר את הווטסאפ הזה, ואני ממש לא הולך לעבור איתו את המלחמה. ממש לא בא לי להתחיל עכשיו תקופה שבה אני מתעורר בשלוש בלילה, ונכנס מתוך שינה לאיזו קבוצה רק כדי להתעדכן ראשון על אסון נורא שלא היה או שחצי היה

"עמדתי בתור בנתב"ג", סיפרה דודה של נפתלי פרנקל הי"ד, "ופתאום שמעתי שתי נשים לפני מדברות ואומרות: אני מקווה שלא שידרו את ההלוויה הזאת בחו"ל, שלא יחשבו שם שכל מדינת ישראל כזאת דתית"