כל התכנים של ש. שלום

ירידה במעלית עד לקומת הייאוש, החזירה אותי למעלה עם תובנה אחת: החיים שלנו לא נמדדים בשאלה אם התחתנו או לא. רווקים, אלמנים, גרושים, אוכלים, יושבים, או בוהים – הדבר היחיד שנצטרך לתת עליו דיווח בסוף היום, בסוף החיים, זה מה עשינו עם החיים – ולא מה הוצאנו מהם

כשסבתא הרשתה לנו לצפות במסך, בעודה חמושה בכוס תה, היא פטרלה ללא הרף אחר המתרחש על המסך. היא מעולם לא סמכה על עורכי תכניות הילדים, על השחקנים, וגם לא על רשות השידור – היא הייתה המופקדת הבלעדית על לבנו הרך

מכירים את הפגישות האלה... איך אומר בלי לפגוע... פשוט אין קשר בין המצולם לכתבה? הקשר היחיד בין שני המשודכים, הוא העובדה שמדובר בשתי ישויות המחפשות שידוך. לא יוצאים לפגישה על הדרך, בלי לברר, אחרי יום עמוס עבודה, רק בשביל לסמן וי. בחסידויות שונות, הסבטקסט של המילה "פגישה" הוא: "מתי תתקיים החתונה?" אז שלפחות אצלנו הסבטקסט יהיה: "להתחיל קשר בר סיכוי"

קרה לכם פעם שיצאתם לשידוך אבל גיליתם, אחרי פגישה אחת או עשר, שהמשודך שלכם לא באמת רוצה להתחתן... לא רק אתכם, אלא בכלל? מה גורם לאנשים להמשיך לצאת לפגישות, למרות שהם לא מעוניינים להתחייב? ולמה, אם לא ניזהר, האנשים האלה יכולים להיות גם אני, ואתם, ואנחנו?

הילד שבי רוצה לעזוב את העבודה. הוא לא יכול להישאר פה אפילו עוד שנייה אחת. אני יושבת במשרד, בין המסך והמדפסת, בלי שום רצון. ורצון זה חיים, מזכיר לי הילד שבי. את הרצון הבורא נטע בנו כדי להוליד את השליחות שהוא תפר בדיוק למידתנו. אבל המבוגר, המבוגר...

אחרי חשבון נפש, הגעתי למסקנה שההשתדלות היחידה שאני מסוגלת לקיים עכשיו היא ההמתנה. אבל מה זה להמתין? איך מתפללים בלי לדרוש? איך מקשיבים לבורא, ומפסיקים לדבר? איך לומדים להסכים עם החלטותיו?

ככל שהחיפוש התקדם, ניתן היה להבחין בין שלוש קבוצות: "ברות המזל" מצאו את האבידה ברבעון הראשון של השיעור. "בעלות המשענת הכפולה" היו עסוקות בעיקר במעקב אחר חברותיהן, היכן הן מחפשות, ומה הבעת פניהן מספרת. ורק "המחפשות הפשוטות" נטשו את כל מה שקורה סביבן, והיו עסוקות בחיפוש... כמו בתרגיל

טובה ובעלה מתנגדים להכניס כל סוג של תקשורת אלחוטית לתוך הבית שלהם. לעולם לא תצליחו להתחבר שם לוויי פיי, או לבלוטוס, או לשמוטוס או לקוסקוס. לעולם. האנטנה שלהם מחוברת רק כלפי השמיים, ומשם הם מקבלים תקשורת מעולה וחבילות גלישה ללא הגבלה

בדמיוני ראיתי את דנה. ילדה קטנה, שהתמקמה עמוק עמוק בתוך הלב שלי, ופתחה שם אוהל: "ברוכים הבאים לאוהל הציפיות". באוהל דנה התחילה לחיות. בכל בוקר היא הייתה קמה בזריזות, מסתרקת, מצחצחת שיניים, מכינה לעצמה סנדוויץ' – ומתחילה לצפות. לצפות שיתייחסו אליה, לצפות שייקחו אותה לטיול, לצפות לחיבוק, לצפות להצלחה, לצפות ולצפות... כך הייתה יושבת דנה ומצפה מהזריחה עד השקיעה, עד שהייתי נרדמת

בכניסה לכיתה א'2 חיכה ילד עם מבט קשוח ועקשני. מורה נוספת הגיעה, והחלה לצעוק עליו, על שהרביץ בהפסקה. היא הוציאה מתוך ארון עמוס בלפטופים לפטופ אחד, והצהירה: "זה נכנס לסמארט סקול שלך!" "אולי עכשיו יעשו לו רענון קבצים", הרהרתי, "או שחזור מערכת הפעלה – והוא ייצא מחונך". אז מה באמת מלמדים את ילדינו – ומה באמת משדרים להם – בשנים הארוכות והמעצבות של בית הספר?

כל היועצים למיניהם, כשהם מולי, תמיד שוכחים את כל הצרות שלהם ומתרכזים רק בבעיה שלי. נכון, יש הרבה אנשים שהתחתנו בגיל עשרים, אבל את החיבור האמיתי הם יצטרכו למצוא עוד הרבה שנים אחר כך. ויש אנשים שלוקח להם הרבה זמן למצוא, אבל בפנים הם התחתנו. מהשקט הם למדו להקשיב לעצמם, למה שהם באמת צריכים, ולא למה שהסביבה דורשת מהם. זו עבודה מהפנים אל החוץ. יומנה של רווקה, עמוד רביעי

העולם שלנו עמוס חוויות. אנו מייחלים להסתכל על הבריאה כעל דבר שאיננו מובן מאליו. למשל, צחוק של ילד, בעיני זה לא מובן מאליו. להביא ילד לעולם, זה סוג של נס. יש אנשים שהקב"ה מגלגל לידיהם צחוק של ילד בממוצע אחת לשנה וחצי או שנתיים, ויש אנשים כמוני, שמחכים קרוב לעשר שנים לפגוש בכלל את האדם, שאיתו אולי יזכו להביא אי פעם ילד ולהקים משפחה. יומנה של רווקה, עמוד שלישי

זוהי הרווקות: אוסף של ראיונות עבודה. עד שלעתים מגיע אלי מין רצון כזה, ללכת לראיון הזה, לשים פתק על הספסל בפארק או על השולחן בבית הקפה עם הפרטים שלי, ולתת לחתולה שמסתובבת באזור לגלם את הצד "הכנה" שבסיפור, וליילל בכנות ליד הדפים. וככה לסגור עוד כרטיס של דייט, שהייתי חייבת "רק כדי לנסות". יומנה של רווקה, עמוד שני

ברגע שניתקנו את השיחה, תפסתי את הסוס שלי בשתי המושכות שלו, עצרתי אותו מדהירה מואצת במדרון תלול, ואמרתי לעצמי בטון קשוח: "לא". את לא הולכת לחיות בהרגשה שאת לא שווה. ואחרי שעצרתי את הסוס מדהרתו, יכולתי לזהות קול פנימי עמוק ומאוד בטוח שאומר לי: "ניצלת". כי מי בכלל יודע, מהו הפסד ומהו רווח? מי מאיתנו יכול לקחת על עצמו את האחריות, ולהכריע בעצמו בכל פעם, אם הוא הרוויח או הפסיד בחיים? יומנה של רווקה, עמוד ראשון