הצבא צועד על בטנו (ושידוכים - על מאכלים חמים)
האם חשבתם פעם, כמה האוכל (והאוכל החם) והדאגה שהילדים יאכלו, תופס ביצירת קשרים טובים בבית ובשלום הבית?
האם חשבתם פעם, כמה האוכל (והאוכל החם) והדאגה שהילדים יאכלו, תופס ביצירת קשרים טובים בבית ובשלום הבית?
מה להגיד לסבתא? שהפכתי לדיירת קבועה בלי לשאול אף אחד? לא באמת שאלתי אותם. פשוט קבעתי עובדות והתנחלתי בשטח
שמתם לב איך סוד אחד, אמיתי או דמיוני, הורס לבן אדם כל כך הרבה? ומה עם השורה התחתונה של מה שקורה אתי?
ככה, לשבת בחיבוק ידיים כשהבת שלי ברכבת הרים, אובדת עצות ובוכה בתסכול? אני יכולה לעזור לה, בדיוק כמו שקמתי אליה בלילות כשבכתה
האם אנחנו כל כך המומים כשיש אובדן, עד שאנחנו מדמים שהדמות האבודה, אולי לא נעלמה סופית ונמצאת עדיין כאן אתנו?
כמה אתגרים מציבה לי הילדה הזו... כמה כעסים יש לה עלי, ומדוע? ובסופו של דבר – אלי היא בורחת, ממני היא מבקשת עזרה
אילו מישהו היה מכיר את השפה המקצועית המתאימה לי ומנסה להסביר לי בזמן, ואני כלל לא טיפש, ולכוון אותי לפעילות חיובית מתאימה, הייתכן שמצבי היה טוב יותר?
מה אני צריכה את נחום בווטסאפ? אתם רוצים לומר לי שבעוד שנה כולם ייזַכרו באיזה שהוא נחום שאני פגשתי והורדתי מזמן ושכחתי שהיה מישהו כזה? אפילו עכשיו אני כבר לא זוכרת איך הוא נראה, אז באיזה רשות מישהו מזכיר לי אותו?
למה אני כל הזמן עסוקה במחשבות עליהם ולא משתחררת מהם? למה ה' נתן לי הורים כאלה לא מבינים? האם הם באמת שונאים אותי? זה מה שאני מרגישה
אמא מתפעלת ואומרת, גאונית מי שהצליחה להוציא אותך מהאדישות שלך. בעצם לא. לא כך. אם את עושה משהו עם עצמך, גאונית את. האמת? היא צודקת
האם יש משהו בזה שאם לא עושים בשבילך, אתה לומד לעשות בשביל עצמך? נשארתי קצת רגישה. וקצת חוששת. האם עשיתי שגיאות במה שקרה?
האם יתכן שיש מצב שונה, לא של הימנעות מעשייה, אלא של פעילות הורית שמטרתה, איך אפשר להעלות זאת על הדעת, הורדת כל השידוכים של הילד באופן גורף?
אם הסיפור הגדול הזה בא ממך, הילד מתחבר הן אל הסיפור והן אליך, וזה בעצם הבסיס להנחלת המסורת. הסיפור ואבא. אם הסיפור יגיע ממקור אחר, הוא לא יהיה אותו סיפור, כי הוא לא נשמע מפי אבא
במצב רגיל ההורים הם אלו שמבררים ומחפשים, נעזרים באחרים או פונים לרב אם יש שאלות ועוד. בד בבד הם מנהלים את הקשר עם הבת (או הבן) על מנת לקבל משוב, נכונות ושיתוף פעולה. אך לצערנו, לא תמיד זו המציאות
מתפשרת? לא בטוח! סיפורה של שרה מראה שלא תמיד מה שנקרא "התפשרות" הוא אכן כך. צריך פשוט לפתוח את המבט ולהרחיב אותו
כל היום בכיתי. על עצמי ועל הבדידות הקשה שלי. אני, שאני כל כך חברותית עם חברותי, סובלת מכזו בדידות. איך זה יתכן? העברתי מול עיני את רשימת הבנות ולא מצאתי אחת שהיה לי חשק להתקשר אליה ולספר לה
לכל שרות יש מחיר. אך מה עם אלו ששכחו ולא נזכרים לעולם? נא להכיר. אני הכושי שעשה את שלו. הכושי שעוד מעז לבקש תשלום
שאלתי פעם את אבא שלי איך הוא התחתן עם אמא, והתשובה היתה פשוטה להפליא. הציעו, נפגשנו, מצאה חן, נהיה שידוך. קל כמו זבוב. תארו לכם
שימו לב, היא אומרת שזה שידוך נפלא, אני מביא מידע שצריך להתרחק. לא משנה כרגע איך נפעל: התחלנו לריב, ולא גמרנו יומיים
למה הם היו כל כך בטוחים שאני לא אפרגן לו? תבינו, שמחתי בשבילו. באמת, הן הוא אחי, אבל באותו רגע היתה לי חולשת דעת נוראה. ראשי כאב, אך לא היה לי לאן לברוח
*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה