כל התכנים של תניא לאנשים כמוני וכמוך

אני באמת בדיכאון, ודווקא לא בגלל כסף או עבודה. מזעזע אותי לחשוב כמה חטאתי ולאן הגעתי... אני לא בטוח שהקב"ה בכלל רוצה לשמוע ממני.

זה נשמע מפחיד. לא כמו משהו שיש בכל אחד מאתנו. אז זהו, שהסטרא־אחרא זה בבת אחת גם משהו מפחיד מאוד שיש לו השלכות איומות למדי, וגם משהו שגרתי מאוד שנמצא עמוק בחיים של כל אחד ואחת מאתנו

פוטרתי מהעבודה, יש לי עודף כולסטרול ואין עלי שקל... אין לי מושג למה ה' עושה לי את זה, ובטח שאני לא יכול לעבוד אותו בשמחה!

אני מחפש דרך שתשמח אותי ותגרום לי להיות מאושר. לא דרך שתעמיס עליי רגשות אשם ותכניס אותי לדיכאון...

האם עבודת ה' זה "הכל או לא כלום"? ובמילים אחרות: אם אינני שומר מצוות תמיד, האם יש ערך למה שאני כן מקיים?

מסירות נפש, למות על קידוש ה', איך זה רלוונטי היום בעולם דמוקרטי ונאור? אף אחד לא מצמיד לי אקדח לראש ולא דורש ממני להתנצר!

אם נשווה את פעולת התורה לפעולת המצוות, הרי שכאשר אנו מקיימים מצוות אנו מוסיפים לנפש הא־לוהית לבוש, אולם כאשר אנו לומדים תורה אנו מספקים לה מזון

איך חטא משפיע על הקשר שלי עם הקב"ה? ובכלל, בכל שלב אני יכול להתחרט על התנהגותי וייסלח לי, לא?

נראה כאילו ביהדות יש המון תיאוריה. הרציניים יושבים ולומדים תורה שעות על שעות. לא יותר טוב להשקיע את רוב הכוחות במשהו יותר מעשי?

החסידות אומרת שני דברים: מצד אחד היא מתארת איך הקב"ה מחיה את כל היקום ומסבירה שאין שום דבר שמנותק ממנו, ומצד שני היא מדגישה שצריך להתחבר לקב"ה על־ידי תפילה, לימוד תורה וקיום מצוות. האם זו לא סתירה? אם הכל מחובר לה', מדוע צריך להשתדל כל־כך להתחבר אליו?

יש תופעה היסטורית שמרתקת אותי: ישנן עדויות רבות על יהודים שלא קיבלו שום חינוך יהודי ולא למדו תורה מימיהם, ובכל זאת מסרו את נפשם על קידוש ה' ולא הסכימו להמיר את דתם. איך ניתן להסביר זאת?

המשמעות של מתן האפשרות ללמוד תורה ולקיים מצוות, היא שניתן להבין את מי שאינו ניתן להבנה, לתפוס את מי שאינו ניתן לתפיסה, "לגעת" במי שאין לו גוף או דמות הגוף

אני לא מרגיש שהמצוות מחברות אותי לה'. האם אני אמור לקיים אותן רק בגלל שהקב"ה ציווה?

טוב לי, הכל בסדר. ללמוד תורה, בסדר. לקיים מצוות, מצוין. עבירות, לא בא לי. פשוט נולדתי מושלם!

אני פתוח לשמוע על רוחניות, אבל אין לי שום כוונה להיות סגפן. אני אנין טעם, מעריך אוכל טוב ועוד הרבה דברים אחרים שכולם מאוד גשמיים. יודע מה? טוב לי ככה

אני מבולבל. פעם חשבתי שמקיימים מצוות כדי לזכות בשכר ונזהרים מעבירות כדי שלא לקבל עונשים חמורים. כשהתחלתי ללמוד חסידות למדתי שמצווה זה "צוותא" ועיקר מטרת קיום המצוות היא ליצור קשר עם הקב"ה. אחר כך אמרו לי שזה לא ככה, שכל יהודי הוא כמו בן יחיד וה' אוהב אותו בלי תנאי. אז אני לא מבין, אם אני כמו בן - למה אני צריך לעשות כל־כך הרבה דברים בשביל לשמור על מעמדי?

אין רגשות אמיתיים, מבלי שקדם להם תהליך של הבנה והפנמה. רגשות שמתעוררים "ככה סתם", יהיו תמיד שטחיים וחסרי משמעות אמיתית

להיות בינוני זה קצת להיות צבוע, לא? הרי גם כשאני אוהב את ה' זה אף פעם לא עד הסוף, תמיד יש גם יצר רע...

יש לי זמנים של התרוממות נפש מיוחדת. זה יכול לקרות לי בעיקר במשך תפילה טובה במיוחד. מאוד מתסכל אותי לגלות שאחרי התפילה לא נשאר מזה כלום, אני אותו אחד שהייתי...

עם מי ללכת, עם המוח או עם הלב? זאת השאלה הכי קשה בחיים. האמת, אני מרגיש שיש לי פיצול אישיות…