כל התכנים של דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

בעיני, אם הבית נקי מחמץ אבל לא הקדשתי זמן למהות – לא באמת חגגתי את פסח. מזמינה אותך למצוא את הזמן, כן, כן, בתקופה שאין בה זמן, למצוא את הזמן לדברים החשובים באמת

כשהם יתחתנו, האם הם יגידו "ככה עשו בבית של ההורים שלי, ולכן אני רוצה ככה", או "ככה עשו בבית של ההורים שלי, ואני נשבעתי שאצלי זה לעולם לא יהיה ככה!"?

כותבת עכשיו, כדי שתוכלי לשמח מישהו או מישהי כבר עכשיו. שיניחו את הראש על הכרית כשהם יודעים שבחג הזה הם מסודרים, וירוויחו עוד קצת שקט בחייהם

שבת של חורף ותכנונים שמשתבשים – ובכל זאת, כשיש דד-ליין ברור, האנרגיות שלנו מנותבות אחרת

אמרתי גם תודה על חלקים פחות קלים, שהיום, בדיעבד, אני מבינה כמה הם בנו אותי. הייתי צריכה רגע כדי לנשום ולעכל שלראשונה בחיי אמרתי תודה על משהו כל כך לא פשוט

בכל שנה, או נכון יותר, כל חצי שנה, בסיום עונה, אני אורזת את הבגדים של דסי שלי, בת ה-6.5, ומעבירה לילדים של אחייניות שלי. מפנה את הארונות. נפרדת

נכון, זו עבודה שהם מתפרנסים ממנה, אבל יש מהם שהלב שלהם גדול מהכיס, וההתגייסות לטובת ילד או ילדה שלי זו סיבה טובה מספיק להכיר טובה, להודות

הילדים האלה, שאין להם אבא לשבת לידו, אבא שיטפל בהם ויתן להם מנה באירוע – תדאגו להם. תהיו שרוליק

כל אחת מהנשים האלו, בוודאות גמורה, עושה נזקים בלתי הפיכים לצמיתות. איך היא ישנה בלילה? איך היא לא מפחדת? מהקב"ה? מהמצפון? מההשפעה ההרסנית שלה?

פתאום הבנתי. "את בעצם אומרת", החזרתי לה בשפת השיקוף של אנשי מקצוע, "שבעינייך להיות גיבור זה איך האדם מתמודד אחרי המכה..."

לעיתים (רבות מידי), הצורך בלדבר מגיע כדי למלא איזשהו חסר שהאדם אפילו לא מודע אליו, כך שהמילוי של אותו צורך נעשה באופן לא נכון, שלא באמת ממלא אותו, אלא זה רק נדמה שכך

אני בסדר כמו שאני, וגם כשאני לא, אני עושה את המיטב שאני יכולה באותה העת. אני לא צריכה אישור מאף אחד בשביל להיות מי שאני בוחרת להיות, גם אם זה לא תמיד מובן מפאת הפערים הקיימים

מצוות כיבוד הורים לא מתחלקת במספר הילדים! אלא לכל אחד יש 100% מחויבות ואחריות לכבד את הוריו כפי יכולתו, בלי קשר למה שהאחרים יכולים או מוכנים לעשות בשבילם

שאני שומעת לאורך השנים לא מעט נשים ש"מתוודות" על כך שהן לא מחבבות את חג הפורים, וחושבות שהן לא נורמליות כי "מי לא אוהב את פורים?". אתן לא לבד

כך שיחת זום הפכה לשיעור עומק: איך מפסיקים להיות בעמדה של קורבן, ובחרים להמשיך, לקום, להתמודד ולפעול. טור מתוך התופת

באיזו רשות אנחנו מרשים לעצמינו לחשוב שהבנו משהו מבלי לוודא שאכן הבנו את מה שהצד השני ביקש להגיד? יש קונה עולמו בשאלת בירור אחת

וכשירדתי את גרם המדרגות אל עבר הבניין, כשהלב שלי בוכה, ובכל מדרגה אני אומרת לעצמי: "את תהיי בסדר. שלושה שותפים... את עושה רק את מה שאת יכולה" כדי לשכנע את עצמי לנשום, להירגע, לסמוך על עצמי שאהיה בסדר, חזרה לי בפלאשבק הפעם הקודמת שהלכתי לשם

כבר באותו היום הכנתי לי רשימה, מה אני צריכה ורוצה להכין. הלכתי לסופר ולקחתי בחשבון משפחה נוספת. וכל הזמן הזה שמחתי. ממש שמחתי. איזה מזל שפגשתי אותה! מה היה קורה אם לא?

אחרי שנה של שנאה זה לזה, ברגע אחד, כשקם לנו אויב מבחוץ, אנחנו יודעים להתאחד כאילו לא קרה דבר מעולם. הלוואי שגם זה יעמוד לנו לזכות

אדם שטוען שהוא בביטחון בה', אבל עולמו הפנימי לא רגוע ושָלו, משקר לעצמו. המדד היחיד לביטחון בה' זו התחושה הפנימית שלנו