כל התכנים של ד"ר רועי כהן

יוסף, לאורך השנים, ובעיקר במצבים הירודים, אינו מתאונן על מצבו, לא מביע מרמור וגם לא בוחר בדרך של אלימות או עבריינות. יוסף ממשיך לדבוק באסטרטגיה של חייו – להאמין בעצמו

בחינת העצמי אך ורק אל מול האחר, תוך השוואה מתמדת ותחושת תחרות אינסופית, תנועה של תאבון, מרדף ורדיפה אל שומקום, מחוללת ריקנות. על ריקנות זו מתגדלת "תרבות" הצריכה

החלום עוסק, לפחות בחלקו השני, בדיוק בשני חששותיו העיקריים של יעקב ובמענה להם. והסולם? מה משמעותו?

החסד של רבקה נועד לאזן את מידת הדין של יצחק – חיבור ימין ושמאל. רבקה נוטלת את ספירת החסד שאפיינה את אברהם, ובמפגש עם מידות הדין והגבורה שאותן מייצג יצחק, ייוולד לעתיד לבוא – יעקב

מעבר לפן האישי והרגשי של אברהם כאבא, הרי שלאורך התנ"ך גונתה הקרבת אדם וילדים, ונחשבה כפעולת עבודה זרה ושפיכות דמים. מה התחולל כאן?

הצחוק יכול לנבוע מתימהון, חוסר אמונה, או לגלוג. הוא יכול לשמש כניסיון לפגוע בזולת או ניסיון לחמוק מפגיעה על ידי האחר. לעיתים הצחוק מהווה אמצעי להתגבר על המציאות הכואבת

"הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים הוא, למעשה, שריחוק כזה מן המציאות וחוסר מחשבה יכולים לגרום ליותר חורבן מאשר כל האינסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם"

יש לנסות ולהציץ אל מאחורי הקלעים של התודעה והנפש, ולזהות בתוך הכאוס – ומבלי להתכחש אליו, גם את הרצונות הכמוסים השואפים לתיקון ולשלמות אוטופית. בדרך זו ניתן לגלות כי מתחת לפני השטח הבוער, ישנם גם רצונות המבקשים שיפור

מנהיג אמיתי אינו מבקש להאדיר את כבודו שלו, אלא להעצים את עמו ותלמידיו. הוא שואף להנחיל ערכים ראויים ולאפשר לעם ולדור העתיד לעמוד על רגליו בזכות עצמו

האחריות היא עלינו, לדעת מה לסנן, מה לקחת בערבון מוגבל, ומה לקבל. יחד עם המובן הדיגיטלי, ישנה גם משמעות עמוקה יותר

אין המדובר במזוכיזם, או בסכסוך נפשי פנימי ואלים. בעומק הדברים הכוונה כי על האדם להתגבר על עצמו, על תודעתו המקבעת, להתגבר על הרגליו השליליים ו"לקנות" מידות ראויות

העולם מקורו בטוב, ומגמתו האוניברסלית שואפת לטוב. התנועה המתמידה של האדם והטבע חותרת בכללותה להשתפרות, לטוב, ולחיבור למקורה. כמה חשוב להיות "שכן" של גישה כזו, במיוחד בימים אלה

הייתה כאן התעלמות מהשלכות לאומיות וחברתיות שעלולות להיווצר במידה ולא יוקרב קורבנו של הקיסר. ההתבוננות של רבי זכריה בן אבקולס הייתה אומנם הלכתית, אך צרה ונקודתית

עוצמתו של מקיים המוסר, היא לאו דווקא בתבונתו העצמית ובהיותו מחוקק עצמי, כי אם באמונתו ובהתחייבותו להכפיף את עצמו לכללים שהם מעבר לעצמו

במקום להשיב עניינית ולדחות את הטיעונים, הוא מבכר את השתיקה. וכלשון משפט הסיום של ספרו של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין: "מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק"

זה אינו דור יציאת מצרים – דור של עבדים, גלותי, הרגיל לפעול מתוך יראה – נעשה ונשמע. הדור החדש שואף לחופש, לאהבה ולהבנה – נשמע, נתחבר ונעשה. כיצד יש לפנות לדור כזה?

אותם התסמינים של בכי וייאוש, שהם תוצאה של גלולת התבוסתנות שהנחילו עשרת המרגלים, הוגדרו במסכת תענית בתור "בכייה של חינם". התסמינים של הכאב, כמו באפקט הנוצבו, אולי היו אמיתיים, אך הם לא נסובו על מציאות ממשית

הפרשנות המילולית והישירה, נדמית להיות לא חינוכית ואולי אפילו תמוהה. היא לא פותרת באופן מידי את הבעיה, אלא מגלגלת אותה הלאה

ההכנה הרוחנית בטרם ההליכה במדבר, מצריכה הכרה של כל אחד ואחד בערכו, בערכיו ובמטרותיו. אך לא פחות מכך, על האדם גם להכיר את מקומו ותפקידו בתוך החברה, ובמובן מסוים – בתוך ההיסטוריה

החירות היא הבחירה הנתונה לאדם והיא היוצרת את אחריותו לגורלו. הקללות והברכות אינן גזירת גורל מקרי, כי אם, במובן העמוק, פועל יוצא של בחירותיו ומעשיו של האדם