חורבת רבי יהודה החסיד: סיפורו ההיסטורי של בית הכנסת המפורסם

בית הכנסת "חורבת רבי יהודה החסיד" הוא אתר מרכזי בעיר העתיקה בירושלים. בשנים האחרונות הוא שוקם, ומשמש מרכז רוחני לקהילות המתגוררות ברובע היהודי. לפני החרבתו בעת נפילת הרובע בשנת תש"ח, הוא שימש כמרכז קהילת העדה החרדית בראשות הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ולפניו – רבי שמואל מסלנט ועוד גאוני ירושלים.

אך גם אז, כאשר היה בנוי, שמו היה "חורבת רבי יהודה החסיד". מדוע? ומי היה רבי יהודה החסיד?

אחד מגדולי הראשונים בתקופת בעלי התוספות היה רבי יהודה החסיד, בעל המחבר של "ספר חסידים", אך אין המדובר בו, אלא באדם שחי בתקופה מאוחרת יותר, ושמו היה רבי יהודה חסיד.

רבי יהודה חסיד השני נולד בשנת ת"כ, 1660, לפני כ-350 שנה, שנים ספורות אחרי פרעות ת"ח ות"ט. יהדות פולין היתה שסועה וחבולה, משפחות מפורקות, נשים עגונות, אנשים אובדי דרך מבחינה רוחנית. גדולי הדור עמלו לשקם את המצב הגשמי והרוחני של היהודים ככל שניתן היה. בין האנשים הפעילים מבחינה ציבורית בלט רבי יהודה חסיד הצעיר. הוא היה דרשן נודד, ונדד בין העיירות היהודיות כשהוא נושא דרשות חיזוק והתעוררות. עקב התנהגות של פרישות הוא נקרא "חסיד". שמו המקורי היה רבי יהודה סגל.

בשנת ה'תנ"ז, בהיותו בן 37, התחיל לעורר על העלייה לארץ ישראל: כדי לקרב את ביאת המשיח, על היהודים לעלות לארץ ישראל. במשך שלש שנים הוא סבב בין עיירות היהודים, עד שהתקבצו אליו כ-1500 איש, ביניהם תלמידי חכמים מפורסמים. בעברם דרך העיר וינה, נדב להם רבי שמואל אופנהיימר שתי אוניות וכסף למסע. בסופו של מסע מתיש, רווי בעלילות ובסכנות, הגיעו אלף איש, עולים מאירופה, לירושלים, ביום חמישי, ראש חדש חשוון שנת ה'תס"א, 1700.

במסגרת ההכנות לבואם, דאגו שליחים לכך שיוקמו עבורם ארבעים בתים, בית כנסת, בית מדרש, מקווה ובורות מים. עלייתם הכפילה את כמות היהודים בירושלים, והגעתם עשתה רעש גדול.

למרבה האסון, ימים ספורים אחרי הגיעם לירושלים, בו' בחשוון תס"א, נפטר רבי יהודה החסיד, בגיל 41. פטירתו ערערה את כל היציבות של הקבוצה, שכן הוא היה הדמות שגייסה את התקציבים וקיבלה את ההחלטות. הנכסים נרכשו על סמך התחייבויות שהוא היה אמור לפרוע. ואם לא די בכך, התגלעו מחלוקות עצומות בין בני הקבוצה. מסתבר שבין העולים לארץ ישראל היו גם ממאמיני משיח השקר שבתאי צבי. חלקים אחרים בקבוצה התנגדו להם. היו שטענו שרבי יהודה חסיד עצמו היה שבתאי, וגם על כך נוצרה מחלוקת גדולה. היישוב הישן בירושלים לא הסכים לשתף פעולה עם השבתאים. חלק מהם חזרו לפולין, וכל המבנה של הקהילה נחרב לחלוטין.

הפועלים הערבים, שבנו את בית הכנסת עבור רבי יהודה החסיד, באו לדרוש את שכרם, אלא שלא נותר ממי לדרוש. יהודי המקום, שהיו ממוצא ספרדי, טענו שהחובות הם "של האשכנזים". הערבים, ברוב כעסם, החריבו את בית הכנסת, ומאז, במשך שנים רבות, כמעט מאה וחמישים שנה, כל יהודי אשכנזי שהיה נכנס לירושלים היה מוחזק כבעל חוב, והיה צפוי לקנס גדול ולעונש, ולכן התחפשו כל היהודים האשכנזים בבגדי הספרדים. בית הכנסת עמד בשממונו, ומאז כונה "חורבת רבי יהודה החסיד".

רק בשנת תקצ"ו, כאשר עלו תלמידי הגר"א, הצליח רבי אברהם שלמה זלמן צורף לפרוע את כל החובות של חבורת רבי יהודה החסיד, והוא קיבל אישור לשקם את בית הכנסת. רישיון מיוחד ניתן לו מאת הסולטן, ובית כנסת החורבה נבנה ברוב פאר והדר. הוא היווה מרכז הפעילות של העדה החרדית האשכנזית, ונציגי ציבור מהארץ והעולם היו מגיעים אליו לשאת דברים, ולטקסים מיוחדים. שם התקבל הנציב העליון הרברט סמואל, שהיה יהודי, שם נערכו ימי תפילה מיוחדים בזמן השואה, ועוד.

בשנת ה'תשע"א התגלתה בהר הזיתים מערת הקבר שבה נקבר רבי יהודה החסיד, יחד עם חלק מבני עדתו.