"התקשר אדם וסיפר שהוא ישן עם הילדים שלו כבר חודשיים בממ"ד"

"התקשר אלינו אבא שסיפר שהוא כבר חודשיים ישן עם הילדים שלו בממ"ד, מחכה למתקפה מאיראן שתגיע", פותחת אירית אלוני, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית מתמחה בטיפול בטראומה, מנהלת היחידה הקלינית בעמותת נט"ל. "אמא נוספת סיפרה שהיא מתקשה לטפל בילדיה, אחרי שמרוב צפייה בסרטונים ובחדשות החלו להופיע אצלה חרדות".

אירית מקבלת מדי יום עשרות פניות דרך קו הסיוע של העמותה: "אנחנו מעניקים טיפול נפשי לנפגעי טראומה על רקע לאומי", היא מסבירה. "עד השביעי באוקטובר היינו מקום קטן שסייע לכ-300 מטופלים. היום יש לנו 3,000, ונראה שזו רק ההתחלה.קיבלנו כבר 54,000 שיחות לקווי הסיוע, וזה לא רק במספרים, אלא גם בעוצמה של הסיפורים הזורמים לפתחנו. הורים שאיבדו את ילדיהם, משפחות חטופים, חיילים עם סיפורים קשים ועוד כל כך הרבה. סלע נזרק אל אגם הקיום שלנו, ונכנס לכל אחד בסדקים האישיים שלו. זה יצר בנפש אדוות של צער, שבר, לחץ וחרדה, והוביל לאובדן אמון שהכה בכל חלקי החברה הישראלית".

אירית אלוני (צילום: רן יחזקאל)

"פצועים שקופים"

תחת ניהולה של אירית עובדים כ-420 אנשי טיפול שונים. "כאשר הוקמה העמותה לפני 26 שנה, נפגעי הטראומה נקראו 'פצועים שקופים'. היינו אז מקום קטן ובוטיקי שנתן מענה ל-200 חיילים ועוד 80 נפגעי טרור. ואז הגיע השביעי לאוקטובר, עם אלפי שיחות. אני עצמי עניתי לאישה, שסיפרה בלחישות מאחורי הקו על מחבלים העומדים מעבר לדלת הממ"ד בו היא שהתה. מאז, עוצמת הלחץ בה אנשים נמצאים לא יורדת, למרות שעברו כבר 11 חודשים. אנחנו נמצאים בטראומה מתמשכת, והיא לא מרפה לרגע".

למה אין עדיין ירידת מתח?

"המצב בגבול הצפון בסימן שאלה, וכך גם החשש מתקיפה איראנית. בחלקים נוספים ברחבי הארץ ניכרת מתיחות, ואפילו אילת מאוימת על ידי החות'ים. רוב המלחמות האחרות שידענו בארץ היו קצרות יותר, וברגע שהן הסתיימו המתח נעצר. אבל אנחנו לא שם, והאיום הממשי, שאיננו יודעים מתי יגיע, מכניס את כל מערכות הגוף לאי שקט מתמשך. זה נכנס הביתה, לזוגיות, לילדים, ופנימה לנפש. אנחנו לא מדברים פה רק על אנשים שחיים בקו העימות, אלא על מעגלים רחבים יותר. התקשר השבוע מישהו לקו הסיוע ואמר 'אני מחזיק את החבל כל כך חזק, מחזיק מחזיק מחזיק, וכבר לא יכול לעמוד במתח הזה'".

לתחושת המתח מתווסף גם דכדוך. "אנשים מתקשרים אלינו ומספרים שהם לא יכולים ליהנות כאשר יש עדיין חטופים ברצועת עזה. כל חייל שנופל רק מעלה את רף הכאב", ממשיכה אירית. "בנוסף לכך, טראומות ישנות שלא טופלו צפות עכשיו - דברים שעברנו בילדות, זיכרונות ממלחמות קודמות. אלה מייצרים עוד מתח ומביאים איתם קושי נוסף".

מעגלי המצוקה גם הם רבים. "אצל אנשי מילואים, נותרו מאחור אישה וילדים שצריכים להסתדר בכוחות עצמם לאורך זמן, וכן הורים ואחים, שהולכים כולם עם פחד ודאגה לשלומו של החייל. כאשר מדובר בחטוף או הרוג, זה נוגע בכל המשפחה המורחבת, וכן במעגלים נוספים של שכנים, חברים ועוד. אנשים שגרים במקומות עם רמת סיכון גבוהה יותר הולכים עם המתח הזה יום יום".

רבים מתקשים לתת לגיטימציה לתחושות הקשות. "אנשים מתקשרים ומבקשים טיפול, אבל אומרים 'קודם תנו למי שמגיע לו יותר'. מצד אחד החשיבה הזו על השני מחממת את הלב, אך מצד שני מי שנמצא במצב פחות קשה מרגיש לא פעם שאין לגיטימציה לכאב שלו, מרגיש לא בסדר בכך שהוא מפחד או מדוכא. אחרי הכל, יש כאלה שנמצאים תחת איום גדול יותר או שכבר איבדו אדם קרוב אליהם, אז מי הוא שירגיש כאלה תחושות?".

"אף אחד לא מבין אותי"

איזה מענה אתם נותנים לגל הרגשות הסוערים?

"אנחנו קודם כל נותנים לגיטימציה - מכירים בכל תחושה שעולה ונותנים לה מקום. עצם הקשר הטיפולי, בו אדם משתף מישהו אחר במצוקה הרגשית שלו, מפחית את כל התסמינים. למי שמגיע לטיפול בשלב מוקדם, עוד לפני שנדלקו נורות אדומות בוהקות, זה עוזר אף יותר. אדם שאזר אומץ, היה מוכן להודות בפני עצמו בכך שקשה לו והתקשר לקו הסיוע, עשה דבר גדול. גם המדינה מכירה היום בקשיים הנפשיים ונותנת מענה נרחב בנושא, אם זה דרך הביטוח הלאומי או דרך משרד הביטחון. כל טריגר קטן מאפשר קבלה של טיפולים בחינם. אותו אבא שישן עם ילדיו בממ"ד - ודאי יקבל טיפול חינם. מי שגר קרוב לקו העימות, פונה מביתו, היה לוחם או תומך לחימה או חווה אירוע טרור מקרוב - רק צריך לפנות. אנחנו מתחילים עם סדרה של 12 טיפולים, ואם עולה צורך בעוד - אפשר לקבל עד 36 טיפולים חינם".

כאן המקום להזכיר כי קיים גם חוסן מדהים בקרב אזרחי המדינה. "רוב האוכלוסייה היא חזקה, אנשים מגלים בתוכם כוחות שלא הכרנו. אנחנו יודעים איך לצמוח מטראומות, וממשיכים להדגיש את התקווה לטוב. עם זאת, יש לגיטימציה מוחלטת לכל מי שמרגיש אחרת. במצב הלא נורמלי בו אנחנו נמצאים, התחושות האלה נורמליות לחלוטין. זה בסדר להיות בלחץ וחרדה, זה בסדר להיות בדאגה לקיום, והדבר המשמח הוא שאפשר גם לצמוח מהם".

לא קל לבוא לטיפול, לא כל אחד מעז לעשות את הצעד.

"נכון, יש שם לא פעם בושה, ותחושה של 'איך הגעתי למקום הזה?'. לצידם קיים גם הקושי לגעת בכאב, לפתוח ולעבד חוויות לא פשוטות. לכן חשוב לזכור שיש בתוך הטיפול תהליך מרפא. אנחנו רואים את זה יום יום, בזמן שאנחנו עוטפים אנשים שחוו משבר. עוזרים להם להבין מה היה שם, מה הם עברו. אנשים מגיעים לא רק עם אובדן ושכול, אלא גם עם תחושות של בושה ואשמה, עם אמירה של 'אני שרדתי והם לא שרדו'. עצם השיח עם המטפל וההכרה בתחושות כבר מביאים איתם הקלה אדירה. אחרי שנכנסים גם לעומק הכאב, זה מאפשר שחרור שלו והעצמה של הכוחות הבריאים המצויים בתוכנו".

אילו תסמינים מראים שכדאי לפנות לטיפול?

"אנשים שנמנעים מלצאת מהבית, כדי שכל מיני טריגרים ברחוב לא יזכירו להם את מה שהיה. חרדה, כעס, בכי מתפרץ, תחושה של 'אף אחד לא מבין אותי', 'אף אחד לא יודע מה עברתי'. כל אלה אומרים לנו שמשהו כאן כבר לא עובר חלק. במצב של טראומה יש קריסה של הרבה מאוד משאבים, וזה משפיע על הזוגיות, העבודה, המשפחה והחברים. הטיפול לא מהווה רק הקשבה לסבל, אלא גם מסייע לחזור לתפקוד. ושוב אני חוזרת ואומרת - ככל שמגיעים לטיפול מוקדם יותר, כך אפשר להימנע ממצבים של פוסט טראומה או מתסמינים שהולכים ומחמירים".

בהקשר הכללי מוסיפה אירית כי "היום כל אחד צריך להרכיב משקפיים ולהיות קשוב לכאב של האחר. לזהות תסמינים ולהפנות אנשים לייעוץ, או אפילו רק לשיחה קצרה ואנונימית בקו החם. אנחנו מדברים על כ-17% מהאוכלוסייה שיפנו לבקשת עזרה. וזו רק תחילת הדרך מבחינתנו, כי כאשר הכל ייגמר ויהיה לאנשים זמן לעבד את החוויה, ההנחה היא שיפנו אלינו הרבה יותר".

לא תמיד קל לתת לגיטימציה לקשיים של אחרים.

"בדיוק סיפרה לי מישהי שקרוב משפחה שלה, שגר באזור שקט יחסית בצפון, ישן לפעמים עם הילדים שלו בממ"ד. אמרה לי אותה אישה, שהיא מזלזלת בו על כך ורואה בו פחדן שלא מצליח להתמודד. אמרתי לה שמה שבאמת צריך זה להתקשר אליו כל יום ולשאול מה שלומו. זו האחריות שלנו כחברה וכיחידים, לתת לגיטימציה לכל אחד עם התחושות שלו, ולהסביר שזה הכי נורמלי בעולם".

מורידים מתח

דיברת על כך שסף המתח לא יורד גם אחרי 11 חודשים. אולי יש בכל זאת איזו דרך להפחית אותו?

"כן, בהחלט. קודם כל חשוב להפחית צפייה בתקשורת, לא להקשיב לכל הפרשנים שמספרים לנו עד כמה המצב נורא ואיום. זה מחלחל לנפש פנימה, ועובר הלאה גם לילדים. אפשר לראות אצל ילדים מסוימים רגרסיה בעקבות המצב. הם פחות יוצאים לשחק עם חברים או באים לישון במיטה של ההורים, וזה כתוצאה מהתגובות שלנו ההורים. בנוסף, חשוב לעשות מעשים של שגרה - לשחק עם הילדים, לצאת לטיול, לשמור על היחד המשפחתי. ליצור עוגנים של ביטחון - ארוחה טובה, מקלחת, שיחה, מוזיקה, ספורט, בישול - כל מה שעושה לנו טוב. אימהות מספרות לי שהן החלו להכין בכל יום שישי חלות עם הילדים, משהו בבצק ובלישה שלו עושה להן טוב. וכשכבר הפחד מצליח לחלחל פנימה ומנהל אותנו - אז לבוא לטיפול. יש היום מגוון רחב מאוד של מענים טיפוליים - מים, סוסים, אומנות, כתיבה, חיות, ומה לא. מי שמרגיש שהוא בלי מצב רוח ללכת לעבודה, שכל דבר בבית מכעיס ומקפיץ אותו, או אפילו שהבטן כואבת לו יותר מדי, והדברים האלה כבר לא עוברים מעצמם - זה הזמן לבוא".

טיפול, מסבירה אירית, לא חייב להיות ארוך. "יש אנשים שאפילו לא מגיעים, אלא נעזרים רק בכמה שיחות טלפון אנונימיות, יש גם כאלה שמגיעים למספר טיפולים וזה מספיק. ללמוד לדבר את הכאב, ולמצוא משאבים וכוחות כדי להתמודד איתו, זה כל כך הרבה. בכל מצב בו אדם מרגיש צורך לעבד את מה שעבר, כדאי לבוא. אני רואה לא מעט חיילי מילואים שבאים לדבר, מתוך פחד ליפול לפוסט טראומה, והם בהחלט עושים את הדבר הנכון. הטיפול נותן כוחות גדולים ומכוון לצמיחה מתוך המשבר".

האם יש אצלכם מענה לציבור שומר מצוות?

"כן. יש מטפלים שומרי מצוות, שעובדים עם גברים ונשים בנפרד. בנוסף, ישנם גם מענים שאינם קליניים. אפשר לבוא לטיפולים קבוצתיים, למסעות וכדו'. כאן המקום לומר שיש כיום מרכזי סיוע רבים בכל מקום בארץ, חלקם דרך עמותות, חלקם דרך קופות החולים. ושוב - המדינה מסייעת במימון נרחב, מתוך הבנה שיש כאן צורך לאומי".

לסיום, האם יש קשר בין תחושות השנאה והפילוג בעם למתח המצטבר? 

"לפעמים, כשיש פחד ואיום קיומי אנחנו מחפשים אשמים, כי אין לנו תשובות איך קרה האסון הגדול. אבל זה לא מקדם לשום מקום, בטח לא בימים אלה, ולהיפך - מעמיק את משבר חוסר האמון הקיים גם ככה בעם, ועושה רע בכל הגוף. ברגע שעובדים כדי לפתור את הכעס ורגשות האשם, זה מוריד אש. כאשר בשלב שני לומדים לקחת אחריות - דרך זה שכל אחד עושה את הכי טוב שביכולתו בד' אמותיו, ורואה איך הוא יכול לתת לאחר, בצעדים האלה אפשר לחולל שינוי גדול מאוד".

לטיפול נפשי לנפגעי טראומה ממלחמה וטרור, התקשרו לקו הסיוע של עמותת נט"ל 3362*.