"האם השכולה אמרה לי: 'זו פעם ראשונה שאני צוחקת מאז שבני נרצח'"

בחודש אדר מרבים כולנו בשמחה, אך עבור חננאל אמיתי, המכונה "ד"ר צחוק", הצחוק אינו נחלת תקופה זו בלבד, אלא דרך חיים. אמיתי, שחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה במופעיו, הפך את הצחוק למקצוע, כאשר הוא מגיע למקומות רבים ומגוונים, החל מילדים ומבוגרים ועד לקשישים, כדי להפיץ את בשורת השמחה והצחוק. שליחותו של אמיתי אינה מסתכמת רק בהעלאת חיוך על פניהם של אנשים, אלא גם בהחדרת צחוק ושמחה למקומות החשוכים ביותר, שדווקא בהם הוא רואה את חשיבות עבודתו.

(צילום: ראומה גבע)

"פשוט לשמח"

סיפור חייו האישי של אמיתי אינו נעדר אתגרים, והוא משתף בו בפתיחות, כדי להמחיש עד כמה הצחוק יכול לשמש ככלי לשיפור איכות החיים.

"כבר מאז שהייתי ילד אהבתי בדיחות, הומור וצחוקים", הוא מספר, "אך כלפי חוץ הייתי ילד רגיל, ולא מצחיק במיוחד. כשהייתי בן 13 התרחש פיגוע חדירה ליישוב עתניאל, בזמן שאני הייתי במקום. ראיתי מראות קשים מאוד, וזה הוביל לכך שהתפתחו אצלי תחושות חרדה, התקפי זעם, והתמודדות מאוד לא פשוטה. כתוצאה מכך משהו מהפתיחות שהייתה בי עד אז ומהשחרור הטבעי, קצת נסגר. בעקבות כך הדחקתי את כל מה שעברתי, והייתי צוחק על הכל, אבל הלב היה כבוי".

כשהתגייס אמיתי לצבא הוא שובץ בתחילה כלוחם. "אבל מהר מאוד הבנתי שעדיף לי להיות קומיקאי", הוא מציין, "ולמרות שזה לא מקובל – אפשרו לי בצבא לעשות סוג של תיאטרון, להופיע לפני לוחמים ולשפר לכולם את מצב הרוח".

זמן קצר לאחר שחרורו מן הצבא, החל אמיתי את דרכו כליצן רפואי בהדסה עין כרם. "עברתי בין המחלקות הקשות ביותר, כשאני מנסה לשמח מבוגרים וילדים שמתמודדים עם מחלות, לגרום להם לשכוח קצת מהקושי, מהדאגות ומהכאב, ולשחרר אותם".

באותם ימים הוא נכנס למחלקה האונקולוגית בהדסה, ופגש שם את אוהד, ילד בן 5 שהיה במצב קשה מאוד. "התחברתי אליו במיוחד", הוא מציין, "ובכל פעם שהצלחתי להעלות חיוך על הפנים שלו, ואפילו צחוק, הרגשתי שזה עושה לי את היום, ושכל מאמץ שווה בשביל זה. אחרי כמה חודשים, כשהגעתי לבקר, נאמר לי שאוהד כבר לא במחלקה והוא שוחרר הביתה. שאלתי: 'איך זה ייתכן?' והאחיות הבהירו לי: 'הילד ניצח את הסרטן, הוא בהחלמה'. לאחר כשנה הוזמנתי ליום הולדתו של אוהד, שנחגג בביתו. הגעתי לשם ולא הפסקתי לדמוע מהתרגשות. ראיתי ילד בן שש, רגיל, ככל הילדים. אבא שלו משך אותי הצידה ואמר לי: 'דע לך, שאם לא היית בא אלינו לפני שנה, ספק רב אם אוהד היה אתנו כיום'.

"המשפט הזה תפס אותי באופן בלתי רגיל", נזכר אמיתי, "כי הרגשתי שהקב"ה פשוט מדבר אליי ואומר לי: 'לא סתם בראתי אותך נמוך כמו ילד בגובה 1.53 מטר, ולא סתם העברתי אותך את מה שעברת, אלא יש כאן מטרה – אתה צריך ללכת בעולם ולהזכיר לאנשים לצחוק, לא רק כשהחיים טובים, אלא גם כשהם פחות טובים'. מאז זה בדיוק מה שאני עושה – מסתובב בעולם כבר 14 שנה, מופיע לפני קהלים שונים ומנסה פשוט לשמח אנשים ולגרום להם לצחוק".

(צילום: ראומה גבע)

הדרך אל הצחוק

המשימה, כפי שניתן להבין, אינה בהכרח פשוטה. "אתה לפעמים מגיע לאנשים שמשהו תקוע להם, כמו פקק ומונע מהם להיפתח, ונראה שהצחוק הוא כביכול האויב שלהם", אומר אמיתי. "עם הזמן למדתי לא להילחץ מכך, וזה פשוט מאתגר אותי בכל פעם מחדש, כשאני אומר לעצמי: 'נראה אם תצליח לגרום להם לפחות לחייך?' וברוך השם בדרך כלל גם הקשוחים ביותר נמסים לבסוף".

אבל איך אתה עושה את זה? מה הסוד שלך?

"חחחחחחחחחחח", אמיתי פורץ לפתע בצחוק מתגלגל שמגיע מהמקור העמוק ביותר בגרון ובבטן. "צחוק מדבק", הוא מסביר, "וזהו הדבר הראשון שאני עושה, פשוט צוחק בעצמי, וגם אם הם עדיין לא צוחקים, זה לפחות מפשיר ומשחרר אצלם משהו. בנוסף, אני משתמש בדרכים שונות לאלתור, כמו למשל כשאני מלמד אנשים לדבר ג'יבריש: 'קדשטטש קסדישיסטודו נוונו...' הוא מדגים בקולו המצחיק, וממחיש את הרעיון, "ויש גם דרכים נוספות לאלתור, כמו כשאני מדבר בעד ונגד נושא מסוים בשיחה אחת. אני למשל אומר לקהל: 'בואו נדבר על נושא הזוגיות – זוגיות היא מתנה גדולה, באמת פשוט נורא ואיום, ככל שמעמיקים בזוגיות  מבינים שאלו החיים האמיתיים וזה גיהינום, כי אתה כל הזמן רב ולא יודע איך להודות ואתה הולך בבית פשוט מאושר, ואומר איזה כיף שהתחתנתי עם האישה הלא נכונה'".

אמיתי עוצר לרגע ומניח לי לסיים לצחוק, ואז הוא מבהיר: "צחוק מגיע לעתים קרובות באופן ספונטאני, אבל גם יש מאחוריו סוג של מדע ותכנון, ולומדים זאת כמקצוע בבתי ספר לתיאטרון, במסגרת שיעורי אלתור וקומדיה, בהם גם אני הוכשרתי. וכמובן שמעל הכל, אני תמיד מתפלל לבורא עולם שיעזור לי להצחיק את עם ישראל ולמלא את השליחות שלי".

(צילום: ראומה גבע)

שליחות של צחוק

במשך השנה וחצי האחרונות, מאז פרוץ המלחמה, הצחוק הוא כבר לא עניין טריוויאלי, ולכולנו קשה לצחוק כאילו אין שום דאגות. מה עובר עליך בתקופה זו?

ניכר שאמיתי מבין בדיוק במה מדובר. "נתקלתי בזה מקרוב כבר ביום הרביעי של המלחמה", הוא מציין, "הייתי בלוויה של חבר שנרצח בטבח בעוטף, ורגע אחרי שאני עולה לרכב ועוזב את הלוויה, מתקשרת אליי חיילת במילואים ומבקשת: 'בוא לשמח'. אני עדיין עם דמעות ועונה לה בכאב: 'את יודעת איפה אני נמצא? אני בבית קברות, בואי את ותשמחי אותי'. באותו זמן לא האמנתי שיש סיכוי שאשוב לשמח אנשים ולצחוק, ובחודשים הראשונים באמת לא היה לכך ביקוש. אבל ככל שחלף הזמן גיליתי עד כמה שאנשים זקוקים לצחוק בתקופה זו יותר מאי פעם, וגם למדתי דבר נוסף – צחוק אינו סותר צער, ואם אתה נותן לעצמך שעה של צחוק ושחרור, זה לא אומר שאתה לא כואב ומצטער על המצב. תוכיח על כך העובדה שדווקא במקום כמו חדר לידה שהוא מלא בכאב פיזי, ניתן לראות את השמחה והאושר הגדולים ביותר בעולם, כי הם אינם סותרים זה את זה.

"אז כן, חזרתי בהדרגה להופיע, בין היתר לפני חיילים שחוו טראומות קשות במלחמה, וגם לפני משפחות שכולות. לא מזמן הזדמן לי להופיע לפני הורים שילדיהם נרצחו בנובה, ואחת האימהות ניגשה אליי לאחר מכן ואמרה לי: 'זו פעם ראשונה שאני צוחקת מאז שהבן שלי נרצח'. התגובה שלי הייתה: 'אם לשם כך בלבד הגעתי לעולם – די לי', ובאמת התרגשתי מכך מאוד".

(צילום: ראומה גבע)

בית שמח, משפחה שמחה

אבל יותר מכפי שזוכה אמיתי להשפיע על האנשים שסביבו, הוא משפיע על עצמו ועל משפחתו. לדבריו, זהו הבונוס הגדול ביותר בעבודתו. "אני נשוי באושר רב לרננה, ויש לי שני ילדים מקסימים", הוא מספר. "אחרי לידתו של הבן הקטן היה לאשתי חלום להיות שליחה להבאת ילד להורים שלא יכולים ללדת באופן טבעי, וכך היא הפכה לאם פונדקאית לתינוקת שנולדה בדיוק בחג הפורים שעבר. זה היה חג שמח במיוחד, לא היינו צריכים לחפש איך לשמוח ולהצחיק בו, כי הוא פשוט היה שמח במהותו".

אגב, אמיתי מציין שהוא ואשתו שומרים על קשר עם הוריה של התינוקת, וגם נפגשים איתם מידי פעם. "רננה במקצועה מנהלת משפחתון של ילדים חמודים, גם היא אישה שמחה ומלאת הומור, אך ההומור שלנו הוא מסוג אחר, ואנחנו צוחקים הרבה מאוד בבית".

ומה עם הילדים? גם הם גדלים שמחים במיוחד?

"כן, אין להם ברירה", הוא משיב, "גם בזמנים שהבן הבכור מאתגר או מתלונן, אני אומר לו: 'אתה חייב לצחוק, כי אבא שלך הוא ד"ר צחוק, אין לך ברירה אחרת', והוא באמת צוחק".

ומי המציא את הכינוי ד"ר צחוק?

"זהו כינוי שנולד בקורונה. באותם ימים, למרות שזה אולי מפתיע, היו לי דווקא הזמנות רבות למופעים שנעשו כמובן מרחוק, באמצעות הזום. באחד הלילות פשוט חלמתי על כך שקוראים לי ד"ר צחוק, ומאז זהו שמי".

זה נשמע בלתי אפשרי – לצחוק באמצעות הזום...

"בוודאי שזה אפשרי, אפשר לצחוק וגם להצחיק. עד היום יש לי קבוצה גדולה של חברים ב'בית מדרש לצחוק'. אנו נפגשים מרחוק ולומדים לצחוק דרך מקורות שמופיעים בפרשת השבוע וביהדות. ככל שמעיינים יותר בתורה כך רואים כמה שמחה שהיא מכילה, ואפשר לקחת אותה ממש כהשראה לשמחה ולצחוק".

כיום, אחרי 14 שנה של צחוק אינסופי, מציין אמיתי שיש לו גם תוכניות. "אני רואה את עצמי מרחיב את בית המדרש ומצרף אליו עוד ועוד חברים. בנוסף, אני רואה לעצמי כמטרה להכשיר כמה שיותר אנשים נוספים כמאמני צחוק שיעסקו גם כן בשליחות החשובה הזו. כי זה חסר וזקוקים לכך, כולנו חייבים פשוט לצחוק".