"חיינו בתוך קרון, גידלנו תשעה ילדים - ואז הכל התפרק"

כשהייתה מיכל בנרון נערה צעירה, בתחילת שנות התיכון, היא קיבלה החלטה: "לעזוב את הבית". בשונה מגחמות אחרות של נערות בגילה שנובעות ממרדנות או כחלק מגיל ההתבגרות, אצלה היו המניעים שונים לגמרי. "נמשכתי לטבע", היא מסבירה, "הרגשתי שיש בי קריאה פנימית לצאת למרחבים. אמנם הייתי ילדה עירונית – נולדתי וגדלתי בעיר חולון למשפחה חילונית, אבל מאז שהייתי קטנה הטבע פשוט משך אותי, הרגשתי שהוא עושה לי טוב ורציתי לחיות בו".

הרצון של מיכל, כמו גם האומץ והשאיפה החזקה שלה, הובילו אותה רחוק, ולאחר זמן קצר היא עברה להתגורר במשך תקופה אצל משפחה חקלאית ביבניאל, כשהיא משמשת כרועת צאן של עדר העיזים שלהם. אלא שאפילו אורח החיים הזה לא סיפק אותה, ולאחר שנתקלה בספר על מגורי הבדואים בנגב, היא החליטה שברצונה לחבור אליהם. "רציתי להיות חלק מהטבע, לא תיירת או אורחת מבחוץ, אלא פשוט לחיות בפנים", היא מסבירה.

כך היא מצאה את עצמה בתוך זמן קצר חיה עם שבט בדואי אדיב באזור הנגב והמדבר. "לא הייתי היהודייה היחידה שם", היא מדגישה, "לצד הבדואים התגוררה גם משפחה יהודייה בתוך חוה חקלאית עם אורח חיים דומה. בחוה שלהם היה מדף עם ספר תהילים וליקוטי מוהר"ן, ומתוך סקרנות דפדפתי וקראתי. קשה לומר שהבנתי משהו, אבל כיום, במבט לאחור, אני יודעת שבאותם ימים התעוררו אצלי הניצנים הראשונים של חיבור לבורא עולם".

יהדות במרעה הצאן

אחרי מגורים של מספר שנים עם הבדואים בדרום, חוותה מיכל מעבר נוסף, כאשר הפעם היא מוצאת את מקומה בצידה השני של הארץ – ביישוב קדיתא שבגליל העליון הידוע באורח החיים האקולוגי שלו, ובנופיו המרהיבים.

"גם בקדיתא מצאתי מישהו עם עדר צאן שחיפש מישהו שיעזור לו במרעה, והצעתי את עצמי", היא מספרת, "אלא שהפעם לצד הנופים והטבע, היו גם קברי צדיקים קרובים מאוד – קברו של רשב"י במירון וקברי צדיקים בצפת, שמשכו אותי וביקרתי בהם. בנוסף, היו לי באותם ימים גם שתי חברות טובות שחזרו בתשובה ועברו למדרשה בצפת. כשביקרתי אותן הרגשתי כאילו שהסביבה מזככת אותי, כי האווירה שם הייתה כל כך נקייה וטהורה. גם משהו בלבוש הצנוע ובגוף המכוסה הרגיש לי מאוד נכון, והחלטתי שגם אני רוצה להתלבש באופן דומה.

"בסופו של דבר הצטרפתי אליהן, והייתי במדרשה במשך ארבעה חודשים שבהם התחלתי להבין לראשונה מהי יהדות ואיך שומרים מצוות. הנושאים הללו מאוד סקרנו אותי, אך יחד עם זה הרגשתי שהמקום מידי סגור עבורי. המסגרת הייתה נוקשה, ואילו אני חיפשתי את הטבע ואת השחרור. התייעצתי עם הרב של המדרשה וסיפרתי לו שהנפש שלי רוצה לחזור לטבע. הוא הבין אותי ואמר שאם כך אני מרגישה, חשוב שאעשה זאת, אבל ביקש: 'תבטיחי לי שתדליקי נרות בכל ערב שבת ושתיקחי איתך קיצור שולחן ערוך ותקראי מידי יום שתי הלכות'. הסכמתי, וכך אכן היה".

הפעם מצאה מיכל את מקומה בחוה אחרת בהרי יהודה, כשהיא מוציאה למרעה עדר עיזים, וכבר בקיאה במלאכתה. "בשלב זה כבר הייתי עמוק בתהליך התשובה", היא מסבירה, "שמרתי שבת באופן מלא וגם השתדלתי לקיים את המצוות שהכרתי. אלו היו ימים בהם חוויתי הרבה עבודה רוחנית, כשאני כותבת ומתפללת. במשך יותר משנה חייתי ככה, ואחר כך הרגשתי שסיימתי את השלב הזה, וברצוני להמשיך".

באותם ימים הייתה מיכל בתחילת שנות ה-20 לחייה, והרגישה שהיא מצויה בסוג של פרשת דרכים. "באחד מימי שישי החלטתי שאני נוסעת להורים שלי לשבת, כדי לנסות לחשוב מה אני עושה עם החיים שלי ולהיכן אני מתקדמת".

היא לרגע לא העלתה בדעתה שבמוצאי אותה שבת יציעו לה להגיע לסעודת מלווה מלכה בתל אביב, ושבאותו אירוע היא תפגוש לראשונה את מי שיהפוך לבעלה. "המציאות עולה על כל דמיון", היא מודה, "שכן בעלי היה החצי המשלים שלי. גם הוא הגיע מרקע דומה מאוד ובעל חיבור חזק לטבע. אחרי זמן קצר החלטנו להתחתן, ולאחר החתונה היה טבעי מבחינתנו לעבור להתגורר יחד בחווה, שם הקמנו לעצמנו אהל מעל הדיר, ומידי יום הוצאנו את העיזים למרעה", מספרת מיכל.

החיים בטבע

המגורים כזוג נשוי בחיק הטבע הפכו את מיכל ובעלה למאושרים מאוד, ובאותו אוהל גם נולדה להם בתם הבכורה. "בשלב זה הבנו שאנו חייבים לעזוב למשך כמה שנים, כדי לגדל את ילדינו בתנאים נוחים יותר", מספרת מיכל. "כך עברנו להתגורר ביישוב עירוני דתי, שם הפכה החזרה בתשובה שלנו ליותר ממוסדת. בעלי למד בכולל, ואני השתתפתי בכינוסים ובשיעורי התורה של נשות היישוב. אהבנו את הקהילה שסביבנו, אך בפנים לא הפסקנו להתגעגע לחיים בטבע, והרגשנו שבכך שהתרחקנו מהם אנו מאבדים חיבור מאוד יקר שהיה לנו בעבודת השם.

"זה הוביל אותנו לקבלת החלטה לעבור ליישוב כפרי, ומשם החלטנו סופית לחזור לחוה. כך, ארבע שנים אחרי שעזבנו את האוהל האהוב שלנו, חזרנו להתגורר בחוה יחד עם שלושה ילדים. גרנו שם במשך 25 שנה, ואלו היו השנים היפות ביותר שלנו. נולדו לנו שם עוד שישה ילדים, והתגוררנו כולנו יחד בתוך קרון רכבת ישן שאליו מחוברות יריעות אוהל, בתוך הוואדי העמוק של החווה. לצדו של 'הבית' הקמנו גם מתחם אירוח עם כמה אוהלים, בהם אירחנו במשך רוב ימות השנה והרגשנו כמו 'בית יהודי' בחיק הטבע, כאן בארץ.

"זו הייתה חוויה מיוחדת במינה, כי הבית שלנו משך אליו אנשים רבים שחיפשו את הדרך שלהם, ושהיו בכל מיני נקודות מעניינות של חיפוש בחיים. ממילא הוא הפך למקום של קירוב, מלא בעשייה רוחנית, ואנשים רבים מציינים כיום שאת תחילת דרכם ליהדות הם עשו אצלנו. הגיעו אלינו גם הרבה אמנים, סופרים, ציירים וגם מוזיקאים, שביקשו ליצור ולקבל אצלנו את ההשראה לצורך ההתפתחות האישית".  

היכן ילדיכם למדו באותם ימים?

"בתחילה למדו הבנות בחינוך ביתי, והבנים במוסדות תורניים, אחר כך יצאו גם הבנות מהבית, אבל גם כשהילדים למדו במסגרות רגילות, הם היו תמיד שונים ויוצאי דופן. הם התגוררו בוואדי מרוחק מכל החברים, ללא חשמל, כשאת המים אנו שואבים מבאר מקומית, והמשחקים שמעסיקים אותם הם בעיקר משחקי אבנים ומקלות".

את מציינת זאת לשלילה או לחיוב?

"אני לא מתעלמת מהקושי, ברור לי שהיו להם גם התמודדויות, אבל כשאני משוחחת איתם כיום, כולם מסכימים פה אחד שהייתה להם ילדות נפלאה, עם כל כך הרבה הרפתקאות – רכיבה על חמורים, שאיבת מים, לקיחת עיזים למרעה. מעולם לא היה ילד אחד בבית שאמר 'משעמם לי', והם גם הרוויחו דבר נוסף – כי מכיוון שהיינו מבודדים, ממילא הקשר המשפחתי ביניהם היה חזק מאוד, והם הפכו לחברים הטובים ביותר זה של זה, מה שממשיך ומלווה אותם עד היום".

"כמו פינוי גוש קטיף"

בנוסף לתחזוקת הבית ולגידול תשעת ילדיה, מצאה מיכל את עצמה במהלך השנים כשהיא הופכת למורה במדרשה לבנות. "כשהציעו לי ללמד שם צחקתי בתחילה", היא נזכרת, "'הרי בעצמי בקושי ביקרתי בבית הספר, ואיך אלמד את התלמידות?' לבסוף החלטתי ללמד אותן את מה שאני עושה כל חיי – 'עבודת השם בשדה'. כך התחלתי להיפגש עם הבנות ולצאת איתן בקביעות לטבע, כשאני מלמדת אותן על דברים שקשורים בין האדם לבריאה, מלקטת איתן צמחים, מדליקה אש, וגם מציבה להן אתגר: לצאת ליום שלם של טיול עם ציוד מינימאלי ביותר'. במשך תקופה ארוכה הדרכתי את הבנות, ובמקביל גם למדתי ייעוץ תורני ופסיכולוגיה יהודית".

מיכל מדגישה כי היא ובעלה היו מוכנים מלכתחילה להמשיך להתגורר בחוה כל ימיהם, אלא שאז ארע המשבר הגדול בחייהם, לפני כחמש שנים, כאשר הוגשו תביעות משפטיות נגד הבעלים של החוה, וממילא גם הם לא יכלו להמשיך להתגורר שם.

"זה היה עבורנו כמו פינוי גוש קטיף בקטן", היא נזכרת בכאב, "הרגשנו שכל העולם שלנו מתמוטט. החיים בטבע שכל כך אהבנו נותרו מאחור, ואיך נוכל אחרי 25 שנה לבנות אותם מחדש במקום אחר? בעלי שהוא הלום קרב ממלחמת יום כיפור, הצליח במשך כל השנים לחזק את עצמו באמצעות היהדות ולקבל כוחות מהמשפחה שהקים ומיישום השליחות שלו בעולם, אך כאשר נאלצנו לפנות את הבית שלנו, הוא לא עמד בכך, וזה החזיר אותו להלם הקרב ולמצוקה הגדולה".

לבסוף הם עברו למושב בעוטף עזה, ונחתו בו סוג של נחיתת אונס. "אין שום דרך אחרת לבטא את מה שעבר עלינו, כי זו לא הייתה בחירה אלא שבר", היא מדגישה. "באותם ימים בעלי לא עמד בסבל והוא חלה ונפטר כעבור שנתיים וחצי, ומכיוון שהוא היה הלום קרב, אני נחשבת כיום לאלמנת צה"ל. אגב, זה המקום לחזק את ההכרה בכך שנפגעי טראומה הם פצועים לכל דבר ועניין, רק שלפעמים ההשלכות של הפגיעה מגיעות אחרי יותר מ-40 שנה, כפי שהיה אצל בעלי".

איך ממשיכים לבד את החיים מכזו נקודה?

"זה באמת לא פשוט, אבל מהרגע הראשון הייתה לי החלטה פנימית חזקה וברורה שאני לא מתכוונת להיות אישה מרירה ושבורה. היה ברור לי שאמצה את הכלים הפנימיים שלי ואת הדרך להיות מאושרת. מאז אני עובדת יום יום בלשמוח, ממש מתאמצת, וברוך השם בדרך כלל גם מצליחה.

"זה לא שאין ימים שכואבים בטירוף לי ולילדים, כי הדמות של בעלי חסרה כל הזמן, אבל אני רואה את החיים שלנו כמו מסע ולא כמו משא, וגם כשקשה אני מבינה שיש כאן תכלית, ובסופו של דבר הכל נעשה לטובתנו".

מסע של כוח

כחלק מההחלטה להמשיך לצמוח ולהתפתח, החלה מיכל להעביר בשנים האחרונות סדנאות של הדרכה בנושאי חסידות ועבודת השם. "זה התחיל כבר בתקופה בה התגוררנו בחווה", היא מסבירה. "בעלי הוא זה שהמריץ אותי להוציא נשים לסדנאות בחיק הטבע, וזו הייתה מעין צוואה שלו.

"ככה התחלתי לעסוק בכך בעשור האחרון, וכאשר עברנו להתגורר בעוטף, הוצאתי את הקבוצות באופן טבעי לאזור המדבר, שאני כה מחוברת אליו. כיום אני מוציאה מגוון מסעות – חלקם קצרים, וחלקם מגיעים לחמישה ימים. יש קבוצות שאני מגבשת, ויש קבוצות שמתגבשות מעצמן ופונות אליי, כדי שאכין להן מסע ייחודי עבורן. זכיתי במהלך השנים להוציא אלפי נשים למסעות, ובכל פעם אני מתרגשת לראות כמה כוח שהן מקבלות מכך, וכמה שהטעימה הזו של הטבע כל כך מיוחדת עבורן".

איפה אתן ישנות במהלך כזה מסע?

"אמנם בתחילה רציתי שנישן באוהלים, כמו נוודים בשטח, אבל מהר מאוד הבנתי שהנשים רוצות תנאים נוחים, וכך מצאתי חאן מדהים, שהתנאים בו מצוינים ומפנקים, עם אוכל משובח ומקום שינה ברמה גבוהה, אך הכל באווירת הטבע".

ומה עם המלחמה שפרצה? איך היא השפיעה על המסעות?

"כפי שציינתי, אני מתגוררת כיום עם ילדיי בעוטף, במרחק 8 קילומטרים מהגבול. בתחילה עזבנו את היישוב ועברנו למרכז, ורק כעבור חודשיים החלטתי לנסות להוציא את המסע הראשון. בתחילה התלבטתי מאוד אם זה זמן מתאים, אך לאחר שפרסמתי על כך נפעמתי ממש, כי פנו אליי יותר נשים מן הרגיל. הסתבר שדווקא בתקופה כזו מחפשים כולנו מקורות של כוח, והיציאה המשותפת הזו היא כלי כדי להיטען".

מאז מוציאה מיכל עוד ועוד מסעות. "משתתפות בהם נשים שפונו מבתיהן במשך חודשים, נשים לחיילים שנפלו ואימהות שכולות, וגם הרבה נשים 'רגילות', ודווקא השילוב הזה בין כולנו הוא שיוצר את ההרכב המיוחד שמעניק לכולנו כוח כדי להמשיך בשגרת החיים שלנו, כל אחת מהמקום בו היא מצויה".