איה קרמרמן

הנדיבות שלה לעיתים מביכה אנשים. הם יודעים שלעולם הם לא ישיבו לה כגמולה. מה שהם לא מבינים זה שאמי כבר שכחה מזמן שהיא נתנה

בחדר אחד במסדרונות הממשלה יושבים שרי ופקידי האוצר והרווחה ודנים במחיר הלחם המסובסד; בקצהו השני של אותו מסדרון משרד הבריאות מוציא תו תקן ללחם. אופס, כנראה המסדרון ארוך מדי

ביום שאחרי, קמנו לאיזה ריק מוזר. לאן הולכים מפה? מה עושים אחרי היום הגדול, כשהחיים האמיתיים מתחילים? לזה לא הכינו אותנו

אולי הגיע הזמן לצעוק ולשאוג, לדרוש כמו תינוקות שצריכים שירימו אותנו כי אין לנו על מי להישען. אולי הגיע הזמן להגיד: עכשיו תביא משיח, עכשיו, תציל אותנו עכשיו

מפה מוכתמת, הבעל מאוכזב, הילדים מציקים אחד לשני עד שהשכנים נאלצים לשיר שירי שבת רק כדי לא לשמוע את הצעקות שבוקעות מכאן. אילו מילים עולות לך לראש?

כשהשגרה פוגשת את החיים האמיתיים, החברות שלי הופכות לשוויגעריות. משהו פה לא מסתדר. לא יכול להיות שגלגל הדורות מסתובב לאחור וקופץ מהבנות הכי קוליות בשכונה

בעיני, זה שורש הסיפור. האמא ואנחנו. נקודה. הערבות האימהית שבינינו. הידיעה שאחת מאיתנו לא תישאר בדד, חשופה בצריח, להתמודד עם המציאות. אנחנו איתה. באש, במים, בתפילות ובקבלת שבת

איזה אושר לשמוע את זה. זה אומר שלא התנתקו כל נקודות החיבור, על אף הכיסויים הרבים שמכסים אותן. בעיני זו גם התעוררות נקודת האמת שלנו

לכולם יהיה מה להגיד. לכולם. אף אחד לא יחסוך ממך את דעתו הנכונה. עצתי החשובה ביותר - תעיפו את כל העצות לפח

אני צריכה להתמודד עם העובדה שיש בי רגשות שליליים, קטנוניים. אני לא הבנאדם המפרגן והטוב שחשבתי. אין בי את הגדלות שאני רוצה שתהיה בי. עצם ההבנה הזו היא באסה בפני עצמה

האיש שבאמצע חייו אמר נעשה ונשמע - עלה למעלה בדיוק בזמן לקבל את התורה מפי משה רבנו. איזה חיוך כובש בטח ממלא את פניו

פעם, כששבועות היה בפתח, הייתי כמו פרוז'קטור מרוב שהייתי מלאה באור שלך. רק חיפשתי ללמוד עוד על משמעות החג, על משמעות המעמד. עברו עלי מאז כמעט שני עשורים של חג שבועות. בכנות, זה לא מה שהיה פעם

כשאני מסתכלת עליכם נהנים משאיפת חמצן הקסם שלכם, חמצן בעל 4,000 חומרים כימיים, אני כועסת על היהירות שלכם. לי זה לא יקרה, נכון? זו המנטרה? אני תוהה, אתם בטח אלו ה"מפונקים" שגדלו עם שני הורים לצידם

ישנה עלייה חדה ומדאיגה בפניות לעזרה במרפאות התומכות בהפרעות אכילה. בשנתיים האחרונות העלייה נמדדה בעשרות ואף מאות אחוזים לעומת שנים עברו

באדמה שעליה הוא בונה את ביתו יש קדושה. באוויר ההרים הצלול כיין יש תקווה. באנשים החיים פה יש עוז, נתינה, גאווה, כמיהה לאחדות ותקומה

אנחנו עם שיודע לזכור. בזכות השפה הלא ברורה, בזכות ההליכה התמידית לאור ההנחיות שניתנו לנו לפני מאות שנים ויותר. אנחנו עם שיודע לזכור בזכות העובדה שלא עדכַּנו גרסה

באותו רגע נפל לי האסימון. לא משנה מה אעשה, כמה אשתדל, כמה אאיר פנים - יהיו חילונים שתמיד יחשבו שאני בדיחה. עצם האמונה שלי בקיום הבורא היא היסטרית בעיניהם

הגיע הזמן לגבש פנטזיה חדשה, כזו שבוחרת בי ולא בסידור של עוד מגירה מבולגנת בשעות הקטנות של הלילה. השנה אני קובעת סדר עולמי חדש. אני מפסיקה לעבוד את העבודה הזרה מימי אברהם אבינו - האבק

מה יקרה אם הן יגידו - היא כמוני? זה לא יותר טוב מאשר שהן יגידו "וואו, איך היא מצליחה להיראות כזאת רעננה עם שישה ילדים ובית מסודר פיקס. למה אני לא יכולה להיות כמוה?"

אחרי שלושה טורים על תזונה בריאה, הגיעה עת למתכונים, ואיה קרמרמן מגישה לכם מגוון הצעות פשוטות, בריאות וטעימות לארוחת בוקר טובה

בזוגיות אנחנו עתידים להתווכח, לריב, לכעוס. בתזונה אנחנו נאכל מתוקים, פיצות ובורקס טרי ופריך. שניהם יקרו. הטריק הוא לא להגיע לרגע הזה כשאנחנו במינוס

אוכל בריא הוא לא עונש, וממתקים הם לא פיצוי. למדו את הילדים שלכם להקשיב לגוף שלהם ולצרכים האמיתיים שלו

קשה לשנות הרגלים. אבל השאלה המהותית היא, האם מספק אותנו שהגוף שלנו ישרוד, או שכאימהות אנחנו מבקשות שהגוף שלנו ושל הילדים שלנו ישגשג ויגיע למלוא הפוטנציאל שלו?

הקורונה הגיעה לבקר גם את איה קרמרמן, אבל משיחת ההיכרות שלהן יצאו תובנות די מפתיעות. האם הקורונה באמת עצרה לנו את החיים?

להשמיד את הפנקס שרושם ומחשבן מה כל אחד עושה לשני. אין אוברדרפט בזוגיות. אין הוא חייב לי כי עשיתי יותר

עברו כמה חודשים ונולד בננו השלישי. בעלי הלך לרב כדי להתייעץ על השם. "איך אשתך רוצה לקרוא לו?", זו הייתה השאלה היחידה. ככה בפשטות. יודע רב נפש ילדתו

הצלחנו להראות להם את כל מה שחשוב. מסירות נפש. נתינה. כיסופים. אהבת ישראל. חזרתי מרוקנת ומלאה באותה נשימה. מוכנה לפעם הבאה

מישהו אמר: "אני לא מאמין שיש אדם שלא מאמין בה'. איך אני יודע? כי כולנו אומרים את המילה הלוואי. כיוון שיש רק אחד שבכוחו לתת - אין מי שלא מאמין בה'"

נשים רבות פונות אלי בתום ההרצאה ותוהות איך אני מצליחה לשמור על החברות עם נשים שפעם הרגשנו שנחצבנו מאותו כור ועכשיו אנחנו מחזיקות בדעות אחרות, שונות ורחוקות. איך? מתוך כבוד

אז מה מהידע והתובנות של אדם בן תשעים ותשע, שחווה את הנורא מכול ובוחר לראות את הטוב ביותר, אתם תיקחו?