"אחרי שאוריה נהרג בעזה, גילינו את הפנקסים שהותיר אחריו"

כשהביאו לאביטל מש את חפציו של בעלה אוריה הי"ד מהצבא, אחרי נפילתו בעזה, היא גילתה בתוכם את המשנה שהוא נהג לקחת לכל מקום. "אוריה היה שותף ב'חבורת משניות'", מסבירה אביטל, "כל אחד מבני החבורה קיבל מסכת ולמד אותה במשך חודש שלם, כשבסיומו עשו סיום. במסכת של אוריה הייתה סימניה ועליה הופיע המשפט: 'הפשטת הגשמיות מתוך אהבת חיי הרוח שבי והכרתי אותם'".

כשאביטל מצטטת את המילים קולה רועד. "בדיוק את המשפט הזה ראיתי רשום באחד הפנקסים של אוריה שהתגלה זמן קצר אחר נפילתו. זה היה פנקס בו הופיעו הרהורים, מחשבות ותובנות שלו עוד משנת תשע"ח, ובין היתר נכתבו שם בדיוק אותן מילים שהופיעו על הסימנייה. זה אומר שאוריה הסתובב במשך יותר מ-15 שנה עם משפט מפתח שכל משמעותו עוסקת בחיפוש נצחי אחרי חיי רוח והפשטת הגשמיות, ומה יותר הפשטת הגשמיות מלמסור את הנפש על קידוש השם למען עם ישראל, כפי שאכן ארע?"

אוריה מש הי''ד

"לא היה אמור להיכנס"

אוריה היה בן 41 כשפרצה מלחמת חרבות ברזל. לכאורה הוא כלל לא היה אמור להתגייס למלחמה, מה עוד שהוא אב לשישה ילדים, אלא שמי שחשב שאדם כמוהו יוותר על גיוס כנראה לא מכיר אותו.

לדבריה של אביטל, לפני כשנה קיבל בעלה מכתב מהצבא, בו נכתב שהוא משוחרר משירות המילואים, ואם ברצונו להמשיך בשירות עליו לחתום על שנת התנדבות נוספת. "בתחילה קצת התלבטנו", היא נזכרת, "הייתי בדיוק אחרי לידת הבן הקטן שלנו, בימים שבהם הבית עוד לא חזר לעצמו והתאפס מחדש, והרגשתי שזו משימה בלתי אפשרית – לשלוח בעל למילואים ולהישאר לבד עם הילדים. אבל אחרי שניסינו להבין מה זה דורש מאתנו, הבנו שמדובר בסך הכל בפעמיים בשנה שבהן יידרש אוריה ללכת לחמישה ימי אימון. אוריה ראה בכך חשיבות גדולה, ומכיוון שלי זה לא היה נראה נורא כל כך – החלטנו לחתום על עוד שנת התנדבות".

אלא שבאותם ימים, כמו כל עם ישראל, אוריה ואביטל לא העלו בדעתם שעומדת לפרוץ מלחמה. "בשמחת תורה, כבר בשעה אחת בצהריים, גייסו את אוריה יחד עם כל הפלוגה שלו", מספרת אביטל, "בתחילה הם היו במשך שבועות ארוכים בבסיס, ולאחר מכן נכנסו לעזה. התחושות שחוויתי בשבוע הראשון היו מאוד קשות ומטלטלות. הרי לא לכך התכוונתי כשחתמתי על הטפסים. נתתי את אישורי לחמישה ימי אימון פעמיים בשנה, ולא התכוונתי שיצא למלחמה שאיש אינו יודע מתי היא תיגמר. לקח זמן עד שהצלחתי לעשות תהליך פנימי עם עצמי, שגרם לי להבנה שכנראה זהו המקום בו אוריה צריך להיות כעת, ואני אמנם מפחדת נורא, אבל גם גאה בכך ואפילו שמחה". 

כמה שבועות לאחר מכן שוחח איתה אוריה, ודרך מילות קוד שהם סיכמו עליהן קודם לכן, הודיע לה שהם נכנסים לתוך עזה. "באותה שיחה הוא גם סיפר לי שהוא עובד בימים אלו כדי למלא את המסמכים הנדרשים לכך שיוכל להמשיך להילחם, שכן בעוד חודשיים תסתיים שנת המילואים שחתמנו עליה. זו הייתה השיחה האחת לפני האחרונה שלנו. השיחה האחרונה ממש הייתה באותו יום, לקראת הערב, כשאוריה שוחח איתי שוב והבנתי שהם כבר מפקידים את הטלפונים הניידים ונכנסים לעזה. יומיים לאחר מכן נודע לנו על נפילתו".

אביטל שותקת לרגע, ולאחר מכן מוסיפה: "אוריה מלכתחילה בכלל לא היה אמור להיות בטנק שנפגע. אמנם במשך השנים האחרונות הוא שימש כנהג של המ"מ, אך כבר כשהוא הגיע בשמחת תורה, לקח אותו המ"מ הצידה והודיע לו: 'אני שמח שחתמת על המשך התנדבות, אך יש לך שישה ילדים בבית ואני לא לוקח אותך איתי. אתה תהיה בצוות מחליף, וכאשר הלוחמים הראשונים יצאו להתרעננות - תיכנס'. כששוחחנו באותם ימים אמר לי אוריה שהוא סבור כי המ"מ טועה, כי צריך יותר לשמור על הצעירים שטרם התחתנו והביאו ילדים לעולם, כיוון שלהורים הרבה יותר קשה כשנהרג להם ילד שלא התחתן עדיין. אבל המ"מ לא שאל אותו, ואוריה אכן היה בצוות המחליף".

עם צוות הטנק. יחד איתו נהרג גם הבחור שיושב לידו, יוני ברנד הי''ד

אביטל מספרת כי ביום בו נכנסו לעזה, הסתבר שהלוחם שהיה אמור לשמש כנהג של המ"מ אינו חש בטוב, והמ"מ שאל את אוריה אם הוא יוכל להחליף אותו. "אוריה הגיע מלכתחילה לשטח רק כדי ללוות את הלוחמים הנכנסים ולעזור להם להעמיס ציוד", מסבירה אביטל, "וכאשר המ"מ הציע לו להיכנס גם כן, הוא אמר לו: 'כעת נצטרך לחשוב איך להביא את הציוד שלך מהבסיס'. אוריה, למרבה ההפתעה, שלף את הציוד מאחורי הגב, מה שהוכיח שהוא לא בא רק כדי ללוות, אלא גם היה מוכן להיכנס והתכונן לכך שברגע שיצטרכו אותו – הוא יתייצב".

כך בעצם אוריה נכנס לעזה בתוך הטנק. אביטל גם מציינת שהמ"מ סיפר לה לאחר מכן שאחד הדברים שאוריה אמר לו בתוך עזה, בין התקפה להתקפה, היה: 'אני מפחד שיוציאו אותי מפה בקרוב, כי לא הספקתי לסדר את כל הביורוקרטיה לשנת שירות נוספת, ועוד מעט מסתיימת לי השנה'. מדהים לחשוב על זה שבזמן שהם נלחמו תחת אש, מה שעניין את אוריה לא היה זה שהוא עלול למות או להישחק, אלא הוא חשש רק מדבר אחד: שיוציאו אותו מעזה, בגלל הביורוקרטיה הצה"לית".

לתעד ולהתחזק

אוריה הותיר אחריו את אביטל ואת ששת ילדיהם בגילי שנה עד 14, אך יחד איתם הוא גם הותיר מזכרות מצמררות בדמותם של פנקסים מלאי תובנות והגיגים שהוא רשם במשך השנים.

"ידעתי על קיומם של הפנקסים עוד לפני שהתחתנו", מציינת אביטל. "אוריה גם הראה לי באחת ההזדמנויות שיר שהוא כתב באחד מהם, אך מאז לא נתקלתי בפנקסים ולא דיברנו עליהם. אחרי מותו היה ברור לי שאני הולכת לחפש אותם ובפעם הראשונה גם לקרוא אותם".

חיפוש הפנקסים היה אחד הדברים הראשונים שעשתה אביטל לאחר שקמה מהשבעה, והיא נדהמה לגלות שמדובר בהרבה יותר כתבים מכפי שיכלה לדמיין. "מצאתי פנקסים מהתקופה בה עשה אוריה שירות צבאי, וכן מהימים שלאחר מכן", היא מפרטת, "התחלתי לקרוא וכל כך נפעמתי מכל מה שנכתב בהם, אז החלטתי לקחת מידי יום משהו אחד שכתב אוריה, לעשות לו עיצוב גרפי בסיסי, להעלות בסטאטוס שלי ולהפיץ בקבוצה המשפחתית. כך עשיתי כמעט מידי יום, עד לאזכרה".

אביטל העלתה את הכתבים של אוריה, והתגובות החלו להגיע בזו אחר זו. "פתאום הכתה בי ההבנה שלא רק אותי הדברים שנכתבו מחזקים, אלא הם גם נותנים כוח ותובנות לעוד הרבה אנשים אחרים. לכן המשכתי וחיפשתי עוד דברים שהוא כתב, וכך הגעתי לפנקס נוסף ומיוחד שאוריה חילק לארבעה נושאים: תפילה, תורה, ברכת המזון ומצוות. את הנושאים האלו הוא גם כתב על הכריכה, כמו סימניות, ומעל הכל כתב את המשפט: 'גם כשאתה קורא, אל תהיה בלחץ לקרוא הכל'. אני משערת שהוא ייעד את המשפט הזה בעיקר לעצמו, אבל אפשר להרגיש שהוא ייעד את זה גם לקורא. כביכול ידע שיבוא יום בו מישהו יקרא את זה".

איך את מסבירה את זה שהוא לא חשף את הפנקסים במשך כל השנים?

"מי שהכיר את אוריה יודע שהוא היה טיפוס מאוד שקט, צנוע ועניו שמתרחק מאוד מפרסום. גם כשהדפסתי את הדברים אחרי מותו הרגשתי שכביכול 'עוד יבוא יום בו הוא יבוא איתי חשבון', אבל כיום אני כבר לא מרגישה כך. אני רואה את החיזוקים המדהימים שהכתבים עושים דרך עמוד הפייסבוק שהקמנו, דרך הסטאטוסים וכן בפנקסים שהדפסנו, ופשוט מבינה את החשיבות שלהם ועד כמה שחייבים לפרסמם".

יש משהו שהוא כתב וריגש אותך במיוחד?

"יש הרבה דברים מרגשים, אבל אחד מהמשפטים שהתחברתי אליו במיוחד נלקח מתוך סיכום של אחד הרבנים שהגיע אליהם לישיבה. אוריה ציטט את הרב שאמר כי 'בהתעסקות עם המוות יש סכנה של שקיעה בעצבות ובהפסקת החיות. כי מי שהולך מהעולם הוא בעצם 'לא ולא ולא', אבל בוודאי שזהו שקר, שכן המוות האמיתי הוא התגברות החי, כדוגמת גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם'. המשפט הזה תפס אותי מאוד חזק, וגם העביר לי מסר של כוח ושל התרחקות משקיעה בעצב ובחידלון, אסור לנו להיות שם, כי זהו בדיוק השקר של המוות.

"מעבר לתובנות העצומות שמופיעות בכל פנקס, יש כאן גם מתנה ענקית עבורנו", מוסיפה אביטל, "כי הפנקסים והכתבים של אוריה ממש מלווים אותנו כמשפחה ונותנים לנו הרבה חיזוק וכוח, כשהתחושה היא שהוא לא סתם עזב אותנו, אלא השאיר מסרים אחריו. הסיבה שהחלטתי לצרף את כל התובנות האלו, להדפיסן לפנקסים ולהפיץ כמה שיותר, היא כדי שגם אנשים אחרים יחושו את אותו חיזוק. הדבר המדהים הוא שאני מקבלת כל הזמן דרישות שלום מאנשים שהתחברו אליהם מאוד, למרות שהם כלל אינם משויכים לזרם הדתי, והדברים של אוריה מלאי דת ואמונה. הם פשוט קיבלו מהם כוחות. שואלים אותי לא פעם איך יש לי כוח לתעד הכל, לעצב ולהעלות לסטאטוס ולאתר, ואני תמיד משיבה שהעיסוק עצמו בכתבים האלו הוא זה שנותן לי את הכוח, וזו האמת לאמיתה".