"קרן אמרה לי: 'בכל לילה קיוויתי שלא יבואו לחלץ אותנו'"

לפני כשבועיים זה קרה: בקיבוץ ניר עוז התעוררו בבוקר לבשורה המעציבה, על מותו בשבי של חברם אברהם מונדר, בן ה-79, שנחטף מהקיבוץ ובמשך יותר מעשרה חודשים היה שבוי בעזה. הודעה זו הגיעה לצד הודעה על חילוצן של חמש גופות נוספות של חטופים, אלא שבשונה מחמשת האחרים, שמותם כבר פורסם קודם לכן, אצל מונדר נאמר למשפחה בוודאות רק באותה עת כי יקירן אינו בין החיים.

"אנשים שומעים על אדם בן 79 וחושבים לעצמם שמדובר בזקן שהגיע לערוב ימיו, אבל הם כנראה לא הכירו את דוד שלי", אומרת מרב מור-רביב, אחייניתו של מונדר. "אברהם עבד בחברת נירלט והוא מעולם לא יצא לפנסיה. הוא היה איש משפחה שאוהב לשיר ולשוחח, מאוד עדין וצנוע. לא נעים לי לדבר עליו, כי אני יודעת שהוא בוודאי לא היה מעוניין שאבליט אותו. אגב, במשך תקופת השבי לא רצינו לפרסם, מחשש שיפגעו בו, אך בעבר הוא היה צנחן ונמנה על גדוד 55 שהשתתף בשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, ואף נפצע באותו קרב". 

מונדר אחרי הפציעה במלחמת ששת הימים

"לא הסכמנו להכיר במציאות"

מונדר היה מוותיקי קיבוץ ניר עוז, והגיע אליו עם אשתו רותי זמן קצר לאחר נישואיהם. במשך עשרות שנים הוא התגורר בקיבוץ, שם גם נולדו לו ילדיו - בנו רועי שנרצח במתקפת שמחת תורה, ובתו קרן שנחטפה באותה מתקפה יחד עם אמה רותי.

"בשנים האחרונות לא היה לאברהם קל", מציינת מור-רביב, "הוא חווה את הפצמ"רים והאזעקות באופן קשה מאוד, בפרט שהיה פוסט טראומתי בגלל הפציעה בששת הימים. לפני כחמש עשרה שנים הוא ניצל מפגיעה ישירה במפעל נירלט בו הוא עבד, כאשר הפועל שעבד ממש לצידו נהרג. למרות הכל הוא לרגע לא חשב לעזוב את הקיבוץ או את העבודה. מבחינתו אלו היו חייו, והוא אהב אותם".

על מה שארע בשמחת תורה מספרת מור-רביב: "אברהם ורותי היו בביתם בקיבוץ, כשהם מארחים את בתם קרן יחד עם בנה אוהד שהיה אז בן תשע. כשהמחבלים נכנסו לבית ניסה אברהם בכוחותיו האחרונים למנוע מהם לפרוץ את דלת הממ"ד, אך הם פרצו את הדלת והוא הוטח על הרצפה, כשהוא בקושי מצליח לזוז. במשך כל 49 הימים שהיו קרן, רותי ואוהד בשבי, הם לא גמרו לחשוב עליו, מבלי לדעת מה מצבו והיכן הוא. רק כשהן שוחררו והיו באמבולנס של הצלב האדום סיפרה להן מרגלית מוזס על כך שהיא הייתה עם אברהם ושהוא חטוף. באותו זמן הן שיערו שבוודאי גם הוא יחזור בעוד כמה ימים, הן לא האמינו שיישאר בשבי במשך זמן ממושך כל כך.

"בהמשך קיבלנו מאברהם אותות חיים נוספים, בין היתר דרך אחת האחיות מסורוקה שנחטפה והייתה בשבי וסיפרה שהיא טיפלה בכל המבוגרים וגם בו, וכן שמענו מעוד חטופים על כך שפגשו אותו. קיווינו כל הזמן שהוא יחזור אלינו בחיים, אך לפני כשלושה חודשים הודיעו לחמש משפחות של חטופים על כך שיקיריהן נרצחו, ואילו לנו אמרו שיש חשש לחייו. אנחנו אנשים ריאליים ומכיוון שידענו כל הזמן שהוא נמצא עם אותם אנשים, הבנו שהחשש גדול. בכל זאת, רותי לא הסכימה בשום אופן להכיר במציאות. היא כל הזמן אמרה לנו שעד שלא מודיעים לה אחרת, מבחינתה הוא חי".

אבל מסתבר שהוא שרד במשך חודשים ארוכים, על אף גילו והתנאים הקשים. איך את מסבירה את זה?

"באמת אין לי שום הסבר, כי מעדויות החטופים ניתן להבין שתנאי השבי שלהם היו קשים ביותר - במנהרות, כמעט בלי אוויר לנשום. בקושי היה להם אוכל, וכפי שהבנו - אברהם בעיקר שכב על המזרון וכמעט לא קם, כי היו לו בעיות שיווי משקל קשות. אבל הנה, המציאות מוכיחה שהוא שרד, כי כוח החיים כנראה חזק יותר מכל, והוא בוודאי ציפה כל הזמן לשוב להתאחד עם משפחתו. אנחנו יודעים שהוא שמע דרך רשת אל ג'זירה על כך שקרן, רותי ואוהד שוחררו, ומקווים מאוד שזה עשה לו קצת טוב. הלב כואב, כי במשך הזמן שחלף היו המון הזדמנויות להביא אותו".

משפחת מונדר בימים טובים יותר

"פחדנו מפעולה מבצעית"

רותי, קרן ואוהד שוחררו בפעימה הראשונה של העסקה, אברהם כאמור הובא לקבורה, אך זה לרגע לא מונע ממור-רביב להמשיך להיאבק באופן יום-יומי למען החטופים, ואף לטוס לשם כך לחו"ל ולנאום בכל מקום אפשרי.

"אין זמן", היא אומרת בכאב, "לצערי, כפי שראינו השבוע, ששת החטופים נרצחו ככל הנראה ימים ספורים לפני שנמצאו, כתוצאה מכך שהמחבלים פחדו מפעולת חילוץ. זאת אומרת שהמחבלים העדיפו למות יחד עם החטופים, העיקר שלא יחלצו אותם. אגב, מסתבר שהסכנה הקיומית ריחפה עליהם כבר מהרגע הראשון, וכפי שסיפרה לי דניאל אלוני שהייתה בשבי ושוחררה באחת הפעימות – באחד הימים נכנס לחדר שבו הם היו מחבל עם נשק דרוך ושהה שם במשך יותר מ-48 שעות. הוא הסביר להם שאם תהיה פעולת חילוץ הוא ירצח את כולם.

"גם קרן בת דודתי, שוחחה עם אח שלה אחרי שחזרה, וכאשר הוא אמר לה: 'בכל בוקר התעוררתי וקיוויתי לשמוע שהייתה פעולת חילוץ הרואית בלילה', השיבה לו קרן: 'אני כל לילה הלכתי לישון וקיוויתי שלא תהיה כזו פעולה, כי ידעתי שאם זה יקרה – יחסלו את כולנו'. קרן גם סיפרה לי שהם הבינו שהם בסיכון גבוה מאוד, שכן הם היו בחדר אחד של רופא - עשרה אנשים בגילי שנתיים עד שמונים וחמש. זהו חדר בו מקבל רופא בדרך כלל פציינט אחד, ואילו הם היו עשרה. היה ברור שאם מישהו ינסה לחלץ אותם, מיד יפגעו בחייהם.

"ועוד יותר מזה, אלמוג מאיר ג'אן שחולץ כזכור יחד עם שלומי זיו, אנדריי קוזלוב ונועה ארגמני, סיפר לנו שעד זמן קצר לפני החילוץ היה איתם גם אלכס לובנוב הי"ד, הנמנה על החטופים שגופותיהם חולצו השבוע. באחד הימים הודיעו לו שהוא ככל הנראה ישוחרר בקרוב, כי שמו הופיע ברשימה. אמרו לו 'תתקלח, תתגלח', הפרידו אותו מהשלושה ובהמשך הוא הועבר למנהרה בה נמצאו השבוע חמשת החטופים שנרצחו, וחלקם הופיעו גם כן ברשימת השמות של אלו שהיו אמורים להשתחרר. מצמרר שדווקא אלו שהוא הופרד מהם – חולצו, ואילו הוא נרצח".

את חושבת שבין אלו שנרצחו היו כאלו שידעו שהם אמורים להשתחרר?

"אני לא יודעת, אבל אלכס בוודאי קיווה, כי הפרידו אותו לצורך השחרור".

אוהד מונדר יחד עם סבא אברהם וסבתא רותי

לא מפסיקה להאמין

בחודש האחרון הגיע תורה של משפחת מונדר לקבל את הבשורה הנוראית, על מותו של אברהם בשבי. "לרותי ולקרן הגיעו קצינים שבישרו על כך, ואילו אליי התקשר הקצין וביקש ממני להודיע  להורים שלי, לאחיי ולדודה שלי – אחותו הצעירה של אברהם. כבר אז היו כאלו שאמרו לנו: 'תשמחו שלפחות יש סגירת מעגל, שיהיה קבר שתוכלו לעלות אליו', אבל אין לנו בכך שום נחמה, כי אברהם נחטף בחיים והיה אמור לחזור בחיים, ולא בארון".

הלוויה שהתקיימה בקיבוץ ניר עוז הייתה מצמררת וקשה, כאשר בנוסף הועברה באותה הזדמנות גם גופתו של רועי, בנו של אברהם, לקבורה באדמת הקיבוץ, לאחר שקודם לכן הוא נקבר באופן זמני במקום אחר. "זו הייתה הזדמנות עבור משפחתו הקרובה ביותר להשתתף בלוויה, כי לפני כן הם היו בשבי", מסבירה מור-רביב, "אגב, זו גם הסיבה שהיה קשה כל כך לזהות את גופתו בתחילה, כי לא היה שום DNA שניתן היה להשתמש בו בזיהוי, כי כל בני משפחתו היו בשבי".

אלו תיאורים קשים ובלתי נתפסים...

"נכון. שורדי שואה לא מסכימים שנגיד שזה שואה, ובצדק, כי המתקפה בשמחת תורה נמשכה יום אחד, בזמן שהשואה נמשכה שנים. אבל מה שהחטופים עוברים בשבי זה שואה לכל דבר. אני פוגשת מקרוב חטופים שהיו שם, ושומעת מהם תיאורים מחרידים שאי אפשר לתאר במילים. זה לא רק המעשים ומה שחוו, אלא גם המהות של העניין, כמו שאמרה לי בת דודתי קרן – 'כשאתה בשבי אתה מאבד את כל הזהות שלך, אין לך החלטה על שום דבר, ואתה חי בחוסר וודאות מוחלט, מבלי לדעת מה יהיה בעוד רגע'. קרן תיארה לי את מה שעבר עליהם כשהם היו יחד בחדר הקטן, ושמעו את המחבלים אומרים לילדים שוב ושוב: 'אתם תגדלו ותתחתנו כאן בעזה, אין מדינה, אין קיבוץ'. אותם ילדים איבדו חלק מבני משפחתם הקרובים ביותר, וחלקם אינם יודעים מה עלה בגורל משפחתם. מה זה אם לא שואה? ברור שחייבים לעשות הכל כדי לחלץ מהשבי את אלו שנותרו שם. אסור להניח להם להישאר שם אפילו עוד יום אחד".

יש לך רעיון איך לעשות זאת?

"אני יכולה להגיד רק את דעתי האישית: לדעתי צריכים לחתום עסקה כאן ועכשיו, מתוך הבנה שערך החיים ומצוות פדיון שבויים גוברים על ערך של קרקעות ושל אדמה. אנחנו צריכים לקדש את החיים ולא את המוות. כשאומרים לי שאי אפשר לוותר על שטחים מסוימים כי הם 'נכס אסטרטגי', זה מאוד מכאיב לי. כי גם דוד שלי הוא נכס אסטרטגי, וכך גם מאה ואחד החטופים שעוד נותרו בעזה. איך אנחנו מסוגלים להפקיר אותם?"

אחרי כל כך הרבה ניסיונות כושלים לעסקה, את עוד אופטימית ומאמינה שזה יכול לקרות?

"אני מנסה להיות אופטימית, אך זה לא קל. אפילו בשיחות פנימיות עם משפחות נוספות, אנחנו צוחקים באירוניה שאנחנו צועקים: 'עכשיו, עכשיו' ועוד מאמינים בכך, אבל למרות זאת אני לא מסוגלת להפסיק להאמין ולקוות. אסור לאבד את התקווה הזו, כי אם יש חטופים שעוד שורדים ומייחלים לרגע שיחולצו, לנו בוודאי אסור לוותר".