היסטוריה וארכיאולוגיה

ומעבר ל"המון גויים" ול"קהל גויים", יש גם "גוי אחד" שממשיך את דרך אברהם, אך ורק על פי ההתגלות ביציאת מצרים, המשכה של ברית בין הבתרים. ובניו של אותו עם, כאשר הם מגיעים לשמונה ימים, מלים את בשר ערלתם, בדיוק כמו אבינו הגדול לפני שלשת אלפים ושמונה מאות שנה

המחשבה שאדם אחד אנונימי, העומד לבדו בלב הישימון עם עדר כבשים, ובפרט זקן ערירי בן מאה, שהוא, הוא וזרעו – שעדיין לא קיים – ינחלו את הארץ הזו, ארץ שכל כך הרבה עמים רואים לעצמם זכות לשלוט בה, והיא תהיה שלהם לעולם, היא בלתי נתפסת

אברהם, הנושא את עיניו ימה וקדמה צפונה ונגבה, באותה שעה היה אדם בודד. הוא עזב את מולדתו – אור כשדים; אביו ואחיו מתו בחרן; אחיינו עזב אותו כעת. הוא נשאר עם מנהל משק ביתו – אליעזר. הוא זקן מדי מכדי להוליד ילדים. אבל מישהו אחד היה לצידו: בורא העולם

הבעיה היא לא שאין ממצאים, ממצאים יש ויש. הבעיה היא שכשמגיעים הממצאים הם זוכים להתעלמות מוחלטת ולקול דממה דקה. כזה הוא סיפורו של המזבח בהר עיבל

בסתר שמרה צפורה את המצוות, לא האמינה בדת הבזויה שנכפתה עליה, והעיקר: שימשה כמרגלת סמויה של ממלכת הגדעונים, והעבירה להם בדרכי סתר ידיעות על תכניותיו הצבאיות של הקיסר

בתיאור חלוקת הארץ, יש אזכור לחלוקת הערים הגרגשיות, וזה כמובן מעורר את השאלה: מדוע אין תיאור של כיבוש הערים הללו בידי עם ישראל, אבל כן יש תיאור של החלוקה שלהן?

הראש היהודי לא נח לרגע, והמציא פטנטים לעקוף את הצנזורה. הגדיל לעשות יהודי תלמיד חכם מאיטליה, שכתב ביזמתו "קונטרס הוראות לצנזורים"

חוניו הרביעי היה מועמד להיות הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים. אחיו הקטן שמעי קינא בו, ועשה לו מום באוזן, שפסל אותו מלהיות כהן, וחוניו, מרוב כעס, עזב את ירושלים, ירד למצרים והקים בה מקדש "חילופי" לה'

נדיר שאחת הערים פשוט נעלמת מהמפה. קוראים עליה בספרי ההיסטוריה, אבל לאף אחד אין מושג איפה היא. זה מה שאירע לעיר "דורה אירופוס"

בדרך זו הלכו גם שני יהודים איטלקיים בשם יעקב ועמנואל פרנסיז, כדי ללחום במשיח השקר שבתי צבי. הם חיברו הגדה לתשעה באב, שכלפי חוץ מהללת את שבתי צבי, שכידוע ביטל את צום תשעה באב. ההגדה מלאה שירי הלל לשבתי צבי ולתעוזתו וגדולתו, אבל מפעם לפעם מבליחים בה דברי לעג הממחישים את הכוונה האמיתית

הזוועה הגדולה ביותר התרחשה בעיר חברון, שם נרצחו 67 יהודים, אנשים נשים וטף. חלק גדול מהנרצחים היו בחורי ישיבת חברון. הפורעים ביצעו את זממם באכזריות ובמפלצתיות שקשה לתאר, שכמותה ראינו רק בטבח שמחת תורה בשנה האחרונה

מלחמת אחים ניטשה בתוככי ירושלים והמקדש. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם. בזמן המאורעות נדמה היה לכל אחד שלוחם בחברו, כי הוא עושה מצווה גדולה. במבט לאחור ברור לנו שמדובר בטירוף

עם בוא האביב הסתער אספסינוס על הגליל והגולן, עיר אחרי עיר. אנשי ציפורי נכנעו לרומאים, ואילו אנשי ידפת התבצרו בעירם. במשך 47 ימים הגנו אנשי ידפת בגבורה על עירם, ושפכו שמן רותח על החיילים הרומאים המתקרבים אל החומה

המלך אגריפס הגיע בתשעה באב, בראש צבא של שלושת אלפי איש, כדי להכניע את המרד, אך הובס. כל החיילים הרומאים במבצרים שסביבות ירושלים נטבחו. ארמון המלך והארכיונים נשרפו. בט"ז באב הושלם ניצחון הקנאים

פלורוס החליט לעורר מרד בכוח. הוא הגיע לשערי ירושלים. נכבדי העיר יצאו לברכו, והוא רמס אותם בפרסות סוסי חייליו. ב"תגובה" הוא הודיע שנכבדי ירושלים קיללו אותו, והוא דורש להסגיר אליו את הנכבדים המקללים

במרד הזה בר כוכבא היה המנהיג הבלתי מעורער של המרד. סיפרו עליו שהוא היה תופס אבני בליסטראות במעופן, וזורק אותן בחזרה על האויב. על החיילים שלו מספרים שהיו יכולים לעקור עץ ארז מהשורשים שלו תוך כדי רכיבה על סוס

אותות מפחידים נראו בשמיים באופן קבוע, ובכל בוקר היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהם בקול רעם מבשר רעות. מטרת בניית בית המקדש היא היותו המרכז הרוחני של עם ישראל כולו, מקום התכנסות לעבודת ה' והיטהרות, ולא מרכז שליטה פוליטי למלכים בסגנון רומאי

הורדוס פירק לחלוטין את בית המקדש שבנו עולי הגולה, והרחיב את הר הבית המקורי פי שניים מגודלו על ידי מילוי עפר בתוך כתלי אבן גזית עצומים. חלק מהאבנים האלו נמצאות כיום בכותל המערבי והדרומי, מהן משקלן כ-50 טונות, ואין דומה להן בעוצמתן הכבירה

הורדוס השליט טרור ופחד באמצעות משטרה חשאית וצבא של שכירים זרים. הללו היו מסתובבים בין היהודים ומנסים למצוא בדל של דיבורי מרידה. בעוד בבית מדרשם של הלל ושמאי לא מצאו הללו שום עניין בנושאים מדיניים

הפאטימים היו קבוצה דתית מוסלמית שקראה את שמה על שם פאטמה, בתו של מוחמד מייסד האיסלאם. דרכם היתה דומה לאיסלאם השיעי של זמננו. הם יצאו למסע ג'יהאד כדי לגאול את ארץ הקודש מהמוסלמים העבאסייים, שלדעתם היו מוסלמים מזויפים

שמאי ותלמידיו לא פנו לכיוון המדינה, ראשיה, שריה ויועציה. הם עסקו בהלכות, שישה סדרי משנה, וניסו לשקם ולשמר את כל התורה שבעל פה, אחרי כל הרדיפות והצרות שהיו מנת חלקה בעת המלחמות הקשות מול הצדוקים

הורדוס היה כלב שמירה טוב עבור אוגוסטוס, אבל כלב זאב אכזרי כלפי העם היושב בציון, ובראש ובראשונה משפחתו שלו עצמו

היהודים בקלן בימי הרומאים הוכרזו כ"דת מותרת", עוד לפני השתלטות הנצרות על האימפריה הרומאית. הם חיו בקלן בשגשוג ורווחה. מקומם היה משמעותי עד כדי כך שהיתה להם הזכות להתמודד למועצת העיר, ואנשי הרוח שבהם קיבלו פטור משרות צבאי ואזרחי

ביריחו נמצאו כמויות גדולות מאוד של מזון, דבר שמלמד שהעיר לא נכבשה במצור, כמו הטקטיקה שהמצרים היו משתמשים בה, אלא בבת אחת, בעוד העיר הייתה בשיא כוחה

הורדוס עמד מן הצד ונחרד. הייתכן כי היהודים העקשנים ירצו להפוך את אריסטובולוס למלך, וידיחו אותו?

בשנת ד' אלפים תרפ"ב (922), לפני אלף מאה ושתיים שנים, נפל דבר בישראל: גאון ארץ ישראל שלח לוח שנה לכל תפוצות ישראל, וגאון בבל יצא כנגדו בפרסום: הלוח מוטעה, את ראש השנה ואת חג הפסח יש לחגוג ביום שלישי, ולא ביום ראשון, כפי שקבע גאון ישראל!

הורדוס שהה עם משפחתו במבצר מצדה, ואנטיגונוס צר על המבצר. הורדוס שוב הצליח להימלט, התחבר ללגיון הרומאי, ויחדיו הם עלו על ירושלים

הורדוס השחצן הגיע כשהוא לבוש בבגדי ארגמן של אצילים, חגור בחרבו על ירכו ושומרי ראשו מקיפים אותו. חכמי הסנהדרין נרתעו מפחד שמא יבולע להם, ושתקו. רק הנשיא, שמעיה, לא נרתע מפני אותו רשע, והוכיח את חבריו, איך העזו לוותר על כבוד שמים ולהימנע מלדון את שופך הדמים, מחמת פחד בשר ודם

הוא ניצל את העובדה שבמהלך יום השבת הם נחו, ופרץ לעיר בעיצומה של השבת. תוך כדי הכיבוש נהרגו שנים עשר אלף יהודים. פומפיוס נכנס ברגל גאווה לקודש הקדשים. לראשונה מאז נבוכדנצר, כארבע מאות שנים קודם לכן, נכנס כובש זר לבית המקדש!

הורקנוס היה באמת רך לב. אריסטובולוס ידע שהוא לא יעז לפגוע לרעה במשפחתו, ולכן דיבר אליו דברי חלקות, והלה הכניסו לירושלים ולבית המקדש, שם שכנעו אריסטובולוס לוותר על המלוכה ועל הכהונה