ידידיה מאיר

למה פתאום כבר לא משמעים שוב ושוב, כמדי שנה, את נאומו האחרון של רבין, דקות לפני שנרצח, נאום שרלוונטי השנה יותר מאי פעם: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה..."?

מי שעוקב אחרי הטור הזה יודע כמה אני אובססיבי על מיזמים של לימוד יומי, בדגש על יומי. אני יודע שהדרך היעילה ביותר לקחת את עצמך בידיים היא הצטרפות למסלול לימוד קבוע. אני לא מכיר שיטה אחרת לאנשים בלי משמעת עצמית

למי נשארה אנרגיה פנויה לחשוב על המלכת ה' של מחר? בקיצור, החיזוק הגדול ביותר של הימים הנוראים הוא להתמקד בעבודת ה' של היום, של הרגע

"אין לי כוח להגיד שאני דתי. אני מתבייש. אבל זה שאתם עושים תפילה בכיכר, ואתם לא מתביישים בזה – האמירה הזאת שלכם פשוט נותנת לי כוח"

וכמה אנחנו צריכים את הקריאה הזאת עכשיו. ישראל, ישראל, ישראל, בטח בה'. אתה ממש לא לבד. לא עוד עם לבדד ישכון. יש לך מישהו שמלווה אותך מלמעלה. אתה שומע, ישראל?

השבוע, כשאלפי מחבלים נפגעו באמצעות הביפרים המסתוריים, נזכרתי בלילה ההוא ובביפר המדמם של ינון מגל, הכתב לענייני שטחים של גלי צה"ל, שרטט שוב ושוב על השולחן

יש פה ממש מפרט של כל מה שהיה חסר כדי למנוע את מה שקרה בשמחת תורה. עזבו רגע את הקונספציה. אם רק היו מסוקים, ג'יפים, נגמ"שים וכו' באותו אזור בדיוק, המצב היה שונה לגמרי

לא מעט ראשי ישיבות הסדר ומכינות נדרשו בדבריהם לתלמידים בפתיחת זמן אלול לנושא הצבא. כולם בחזית, והם, במקום לרוץ לשדה הקרב, יושבים בישיבה הממוזגת בזמן אלול?

השנה זה סיפור שונה, ונראה לי שלא רק אצלי. השנה רבים מצפים לחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. מחכים כבר לשופר המעורר. מחכים ל"אבינו מלכנו" של עשרת ימי תשובה. מחכים לי"ג מידות של רחמים בסליחות

הילדים שלי עוד יעשו שייט אבובים בחוף היפה של גוש קטיף. אני עוד אחכה להם שם בחוץ ברכב הממוזג

"צריך אומץ בשביל זה. זה מפתיע ולפעמים מעט מביך לגלות כמה דברים, אפילו הכי קטנים וטבעיים שאנחנו עושים בשבת, צריכים מחשבה, דיוק ובירור לפני שעושים אותם"

בימים מתוחים אלה, שבהם אין דבר שאנחנו זקוקים לו יותר מתפילות, אני מתנחם בזה שבשמיים, בטוויטר של מעלה, רואים שאנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי מהמקום שהיינו בו ביום הכיפורים הנורא ההוא בכיכר

למה להישאר תקועים רק בשיח השנתי על "שנאת חינם"? למה לא לצאת מהקונספציה אל עוד שורת עניינים מעשיים שכדאי להתחזק בהם?

בין מטוס "כנף ציון" לנועה ארגמני, השבוע הזה לימד את כולנו שיעור חשוב: שנאת חינם היא לא מנגנון הפעלה מומלץ

בכל שנה הילדים שלנו מסתכלים בתימהון בתמונות ואני מנסה להסביר להם מה בעצם קרה פה. והגדת לבנך. לרוב השאלות שלהם אין לי תשובות

אם ההשגחה שמה אותך בסיטואציה מסוימת, אתה מבין שאתה לא שם במקרה, ולא שם לבד, אלא בתפקיד. ויודקין נכנסה לתפקיד הזה בכל העוצמה, למרות שהיא לא הייתה רגילה עד לאותו רגע לאור הזרקורים. זו השליחות שלה עכשיו

אני בכוונה מביא את הדברים כהווייתם, בלי להוסיף רגש ופרשנות. נדמה לי שהדברים מדברים בעד עצמם. הנשמה היהודית מדברת בעד עצמה. תובעת את מה ששייך לה. היא רק מחכה לרגע הנכון, לסיפור הנכון

איך אפילו מזעזוע טבעי מחילול שבת נוצר פולמוס ונושא שנוי במחלוקת, למה ויתרה חנה עמנואל על זכות התגובה שלה במשפט, ומורשתו המפוארת של הרב קוטלרסקי זצ"ל

הרב שמשון רפאל הירש אבחן כבר לפני יותר מ־150 שנה את תהליכי העומק של עם ישראל, את כל המאבקים הפרוגרסיביים, ונתן לנו כלים להתמודד עם מה שעובר עלינו עכשיו. וזה מנחם

וואו. ללא מילים. מפחיד לחשוב כמה לוחמים, וגם אזרחים, שילמו בחייהם בעבור "שרביט הערכים" הזה. ועוד יותר מפחיד לחשוב כמה לוחמים, וגם אזרחים, עלולים לשלם

"הלוואי שנראה מיד איך הכול מתגלגל לטובה בשניות. אבל גם אם לא נראה עכשיו, וגם אם הדרך עוד ארוכה, קיבלנו דרישת שלום חמה מאוד מהקב"ה. הוא מזכיר לנו שהוא כאן"

עקרנו את ההתיישבות בחבל עזה, חזרנו למבצעים קצרים כדי לטפל בטרור שפרח שם מאז, שילמנו מחירים כבדים, והנה שוב אנחנו חוזרים להילחם באותם מקומות בדיוק ושוב משלמים מחירים כבדים

התפילה האישית שלנו היא לא קטנה ונרקיסיסטית. תחשבו בגדול – אנחנו מתפללים לישועת ה', תרתי משמע

אתם שמים לב לסנטימנט? זה כבר לא רק לשאת עיניים לשמיים מתוך המצוקה הנוראה, אלא גם הצורך העמוק להודות, לאחר מעשה. ואז לחפש איך בדיוק לעשות את זה, באמצעות הפרק המתאים

"אני רק רוצה להגיד לכם", הוא אומר באמצע חודש טבת, "אנחנו עוד באמצע יום הכיפורים. עדיין לא התפללנו נעילה, עדיין לא סגרנו את שערי המלחמות"

בדיוק שם, ברגעים הקשים ביותר, ר' אריה לוין מאיר להם פנים ומזכיר להם לא את יום המיתה אלא את יום תחיית המתים

שוב אנחנו בוחרים במוות? אנחנו בוחרים בחיים. האויבים שלנו בוחרים במוות. מה קורה פה? יכול להיות שנפלתי על הקלטת יום ההולדת ה־69 של גרוסמן?

אתם יודעים אולי למי אפשר לפנות ולבקש תגובה על השאלה הבאה: איך דו"צ מחליט לאילו סוגיות נפיצות להתייחס ולאילו לא? ממה להתעלם, את מה לגמד, ומה להגדיל לשערורייה?

אנשים כמוני מחפשים כל הזמן רק מצוות "יפות" ליחצן לעם ישראל, בלי להבין שהחיבור של יהודי, של כל יהודי, לתורה ולמצוות, הוא הדבר הכי פנימי, הכי נשמתי. שהכי עושה לו טוב

יש לנו הזדמנות של פעם בשבע וחצי שנים לפגוש את פרק "אלו מציאות" מבית הספר מחדש. והפעם כילדים גדולים