דודו כהן

הטור הזה אמנם מכליל, ומובן שלא כל השמאל הוא מקשה אחת. אבל לא רק לתקשורת השמאל מותר להכליל, נכון?

ישנו עיוות שקיים עשרות שנים בעיתונות הכללית, והציבור הרחב כבר מקבל אותו כמובן מאליו: תכני בידור שלועגים לאנשים, מלבינים את פניהם ברבים – והעולם שותק (וצוחק). מתי העיוות הזה יפסק?

גם היום יש אנשים שקונים תקליטים, מדפיסים ומפתחים אלבומי תמונות, ומבינים שההתרגשות מסלסלת השוקולדים שקיבלו הורינו במפעל לקראת פורים, לא תשווה לכל השפע שיש היום. לכולם יש מכנה משותף אחר

אני לא שופט את יאיר שרקי, אלא בעיקר עצוב עבורו. הוא נקלע לסיטואציה קשה מנשוא ומתמודד עם דברים שאין לנו מושג לגביהם. לבי לבי איתו. אבל בכל זאת, משהו אחד בפוסט שכתב, צרם לי

חתונה היא אירוע חשוב ומרגש באופן עקרוני, ללא ספק. אז למה אני כבר בקושי מתרגש מסוג מסוים של חתונות? (בעיקר מהצד הלא-דתי של המפה)

יום ההולדת שלי קרוב (אל תשאלו באיזה תאריך בדיוק), וזה הזמן לדבר קצת על המטענים שמתלווים ליום הזה. וגם אם חוגגים אותו – אז שיהיה ברור, רק בתאריך העברי, כן?

אחרי כמעט 20 שנה, גם כתבה במקומון שהתקיפה ולעגה לי, מקבלת פרופורציות אחרות

נסעתי בלב תל אביב, ולא יכולתי לעצור את המחשבות. רבים חושבים שאתם מנותקים וחסרי ערכים, אבל אני מכיר אתכם קצת יותר מקרוב

בעבר הייתי סקפטי באשר לגיוס כמות משמעותית של מזכי הרבים. בסופו של דבר מצאנו אלפים רבים, ובקרוב נצדיע להם בגדול, בכנס מפיצים ענק ונדיר

חשבתי לקצר את הדרך ולזכות לישועה, לפרי הבטן המיוחל, דרך כבישים עוקפים, באבות ומקובלים. אבל למזלנו, הקב"ה לא ויתר עלינו בקלות

בתוך מערבולת של מסחריות וחוסר מקוריות בתעשיית המוזיקה – אהרן רזאל הוא אי של שפיות, יצירתיות פורצת וחיזוק לימוד התורה דווקא דרך המוזיקה והשירים

הם לא יבינו איך סיגריות נמכרו כאן באין מפריע, איך קבוצות פרוגרסיביות רועשות ואלימות ניסו לחבל במוסד המשפחה, ואיך היו אנשים שטענו שיכולה להיות בריאה ללא בורא

לבעלי תשובה ומתחזקים יש המון תירוצים למה לא לחבוש כיפה. אבל מול כל התירוצים, צריכים לזכור משהו אחד חשוב ועקרוני. ויש גם סיפור על חתונה מאכזבת, שהולידה החלטה חשובה

אף פעם לא הבנתי איך בתקופת התנ"ך אנשים התמסרו לפסלים, השקיעו בהם כל כך הרבה, הפכו אותם לדבר מרכזי בחייהם. אבל עכשיו בדור הסמארטפונים, הכל הרבה יותר מובן

עוברים חרם, שיימינג, או שסתם מתקשים למצוא חברים? אולי הסיפור האישי הקטן שלי יתן לכם תקווה

בעקבות יציאת האלבום הפנומנלי "שולי שר בניון", יצאתי לראיין את רנד ובניון לעונה השלישית של "מסע בין נשמות". התובנות היו בלתי נמנעות

הוא היה הראשון מבין האמנים הבכירים שחזר בתשובה, הוא היה מהראשונים שגיבשו תפיסה כמעט-מהפכנית כלפי הנוער המתמודד, הוא היה יהודי צדיק שהיה מוערך בעולם החילוני – אבל נטש אותו, התמקד בתכלית והסתפק במועט גשמי. איזו נשמה גדולה ועצומה היתה לרב אורי זוהר זצ"ל. איזה עצב, איזה אובדן

מרגש ומחמם לב – וגם כואב - לראות את התגובות של ההורים בקהילה החדשה שהקמנו בהידברות עם דן טיומקין. אם גם אתם מתמודדים עם נוער מורכב, אל תפספסו את ההזדמנות הנדירה לשתף, להתייעץ ולקבל מידע קריטי וחשוב

הצעת עבודה מפתה מערוץ 24 נתקלה בהתלבטות רוחנית מהותית. האם לקבל או לדחות אותה? רבי דוד אבוחצירא הכריע והתיר את הספקות

כמעט מאחורי כל אייטם שקשור ליהדות ומתפרסם בתקשורת הלא-דתית, מסתתר מסר שמשפיע עלינו בעקיפין. פתחו את העיניים ושימו לב אל העיוות, אחרת תוכלו להיסחף בקלות

הדמנציה היא אחת המחלות האכזריות והקשות שיש. אם ברור לכולם שהזמר הוותיק חלה בה, למה ההתנפלות עליו? כל כך קשה להבין שאנשים במצבו לא תמיד שולטים בעצמם ובאמירותיהם? היכן החמלה הבסיסית?

אני יודע שהאמירה הזו חותכת מדי, ואולי גם כואבת, אבל אם נחשוב על זה לעומק - זו האמת הכואבת

בשנים האחרונות הסאטיריקן ליאור שליין הפיץ לא מעט אמירות נגד היהדות. אבל כשבנו נולד, הנשמה היהודית התגלתה במלואה

לפני כמעט 20 שנה הייתי בטוח שהחתונה שלי היא סיפור הצלחה ייחודי. אבל למרות המנה הקווקזית והאורח הסלב, פספסתי משהו קריטי

מתכונים למאכלים שאף אחד מאיתנו לא באמת יכין, צילומים של מנות לפני אכילתן, ושף שטועם מאכל, עוצם עיניים, וכולם מסביב במתח לקראת פסק הדין. לא הגזמנו קצת עם תרבות האוכל, המסעדות והשפים?

אני איש של עקרונות. אני לא מתכוון להיות חלק מהתופעה הנהנתנית הזו. ובכל זאת נסעתי לחו"ל עם אשתי. אז מה הסיבה?

להבין שהם מתפדחים ממך, להתפלל שהם יגדלו מהר, ולהבין שכל התובנות שצברנו בחיים לא ממש מעניינות אותם. חייו של הורה למתבגר

ההבדל בין המתח וההתרגשות לפני קבלת ברכה מצדיק, לבין דיבורים ופטפוטים בביתו של הקב"ה, הוא בלתי נתפס

המקרה שטלטל אותי בשירות הצבאי היה רק זרז לתובנה הבלתי נמנעת: תמיד יש מי שמסתכל עליך מלמעלה

טלפון ציבורי, בית הבראה, קלטות אודיו, יצחק שמיר, מכולות שכונתיות ובול עם חמנייה. געגועים לעשור האחרון של התמימות