הרב יצחק זילברשטיין

הקהל היה מזועזע, אך תיכף ומיד, בלא אומר ודברים, הוציא הבחור מכיסו שֶסֶק, בו אחז בשעת הברכה, והמשיך לברך (מבלי שהחתן ישים לב לכך): "ברוך אתה ה' אמ"ה בורא פרי העץ"!...

ויהי ביום השלישי - יום שבת קודש, בהיותו כואב, ניגש המטופל ושאל: "לפי הוראות הרופא עלי לשמור על רצף בטיפול על מנת שאתרפא. האם רשאי אני להמשיך את הטיפול אף היום?"

"האם מותר להאזין לקלטת זו, שבוצעה על ידי חזן שכבר קיבל עליו שבת (שלא היתה לו ידיעה אודות ההקלטה), או שמא יש לאסור את ההנאה ממנה, משום שנחשב הדבר ל'מעשה שבת', או לכל הפחות יש בכך זילותא דשבת"?

"הדבר הרגיז אותי נורא, עמדתי מולו והתבוננתי לתוך עיניו בעיניים זועמות. אך האיש לא חדל ממעשיו, הוא המשיך להכניס לתוך פיו בשלווה עוד קובייה, ועוד קובייה, כאילו מדובר בחבילה שלו...

והנה, שמעון הבין כי ביקש ראובן לשלם 515 אלף. לפיכך נענה ואמר: "מכיון שנקבת ב-515 - כן יהי כדבריך. הבה וניגש לכתיבת החוזה..."

הוא פנה אל הציבור מנהמת ליבו, וסיפר בבכייה על מצב משפחתו העגום. בין היתר התייפח וסיפר בבכי כי אמו מגיעה אל הגן של אחיו הקטן בכדי לאכול ארוחת צהריים... ההמון שהאזין ברתת לדברי הילד המסכן, פתח את ליבו ואת כיסו

גבאי בית הכנסת, אדם ממולח ומפולפל, הבחין כי להוט התייר לרכוש את עליית מפטיר בכל מחיר, ובכל פעם שנקב האיש בסכום, מיד נקב הגבאי בסכום גבוה יותר...

מעשה בנערה הסובלת ממחלת נפש חמורה, שטרם זכתה להינשא. לאחרונה אחותה הצעירה באה בברית האירוסין, דבר שגרם לצער ועגמת נפש מרובה לאחות המבוגרת

והנה, בעודי תר אחר עפר לצורך מצות "כיסוי הדם", לפתע עמד חכם צגייר, בירך "על כסוי דם בעפר", וכסה את הדם... "מדוע ברכת על כסוי הדם וגזלת ממני את המצוה? הלא הלכה היא שמי ששחט הוא יכסה! עתה חייב אתה לשלם לי עשרה זהובים!"

רבבות בני אדם השתתפו בהלוויית אותו הצדיק. במקום היתה צפיפות גדולה, עד שבלית ברירה עמד ראובן, אחד מהמלווים, על גבי תקרת רכב שחנה בצד הכביש

מעשה בראובן ושמעון שהגיעו בו זמנית לבית הכנסת. טרם כניסתם בפתח עמדו נבוכים ונסתפקו

האמת היתה שהייתי נורא צמא, וגמעתי את כל הפחית בבת אחת. ומכאן איני יודע להמשיך את הסיפור, הואיל ורק לאחר מספר דקות התעוררתי משינה עמוקה, ומצאתי את עצמי מוטל במונית במעבה היער, וכל הממון הרב שהיה ברשותי נעלם!!

לפתע הביט המוהל מבעד לחלון, וכמעט שחשכו עיניו. רכבת חזור לא היתה באותו יום, והחל המוהל לדאוג - מה יהיה עלינו? היכן נשבות ביום השבת?...

תינוק זה הוא בן להורים יקרים, אשר נולד להם בשעה טובה לפני כחמישה ימים. לדאבון לב, אין באפשרותם לגדלו, לעת עתה, מחמת המחסור והרעב הנורא שסורר בביתם. אשר על כן, מתחנן אני לפניכם, יהודים רחמנים בני רחמנים, אנא הצילו את התינוק...

יהודי המקום לא ידעו את נפשם מרוב מצוקה ופחד, ושלחו לצדיק מפורסם שנודע כפועל ישועות, שיתפלל בעדם, למען תוסר מעליהם הגזירה הקשה

בהיותי חופשי הורגלתי לאכול דבר אחר (חזיר), רח"ל, ומאז זכיתי בס"ד לשוב לצור מחצבתי קשה עלי ההתמודדות עם תאוות אכילת החזיר

פרסם האיש בכל העיר כי בביתו קיים 'גמ"ח מצות מצוה', בו יוכל כל אביון לקבל את כל הממון הנדרש לו ולמשפחתו לקיום מצות מצה

"האם עלי לשרוף את כל תכולת המפעל 'של אשתי', כדין חמץ שעבר עליו הפסח - שאסור באכילה ובהנאה, או שמא מותר החמץ, כדין חמצו של גוי שעבר עליו הפסח?..."

האיש לא הבין כלל מה פתאום ר' משה כעת רוצה לעיין בחשבונותיו, אך מכל מקום רץ והגיש לו אותם. והנה, מצא ר' משה כי חייב בעל המפעל לפריץ חמשת אלפים רובל, שהוא סכום עתק

"הלא רק לפני כשעה רכשת את הרכב במחיר כה יקר, מה פתאום החלטת למכרו?!" תמה הסוחר. אולם האיש לא התייחס לדבריו, והיה נחוש בדעתו לבצע את העסקה

מעשה שהיה בשמעון, יהודי עני, שטרם זכה לשמור תורה ומצוות, שהגיע למצב של חרפת רעב. נצנץ במוחו רעיון שעל ידו יוכל להיחלץ ממצבו הנורא

כשקיבל ראובן את המכתב שמח שמחה גדולה, ומיהר לחנות בכדי לרכוש באמצעות ה'זיכוי', שהיה מזוייף באופן משכנע ביותר, חבילות שלימות של ממתקים מממתקים שונים, ואף הזמין את ידידיו כדי לאכול עמו...

באחת השבתות, סיפרה האשה, הוזמנתי להשתתף בשמחת 'שבת חתן'. לא עלה על דעתי ליקח עמי את בני השובב בן השנתיים, שהרי בודאי יפריע את שמחת המסובין, וחיפשתי אחר שמרטפית שתשמור עליו. משלא מצאתי אף אחת, החלטתי לעשות מעשה...

הספר סיים את מלאכתו, אך האיש טרם הגיע. "מה קורה עם האבא שלך? עד מתי אחכה לו!" שאל הספר. השיב הילד: "אבא שלך?! הוא כלל לא אבי

לפתע הגה אחד הבחורים רעיון מבריק. הוא הציע למלאות מים מהברז שבאוניה לתוך קליפת החצי אבטיח שזה עתה אכלו...

סיפר הבחור כי במהלך התפילה החל ויכוח סוער בין המתפללים. על מה התווכחו? על פתיחת החלון! זה אומר לסוגרו מפאת הקור, וזה צועק לפותחו משום שחם לו

הצעתו של הגבאי עוררה סערה גדולה בקרב חכמי עיר הקודש, שהחלו דנים בשאלה: האם אכן הכנסת הסכין על-ידי "שאיבת" המגנט אינה כרוכה בחילול שבת?

בני התינוק חולה ומרבה לבכות. אנו נוהגים להרגיעו על ידי הושבתו במרפסת, או אז מתבונן הילד במכוניות ובאוטובוסים הנוסעים בכביש, וכך נרגע

המתפללים ראו ויפג ליבם. הם הבינו את חומרת מעשיהם, ומאז שרר בבית הכנסת שקט מוחלט! אין פוצה פה ומצפצף בעת התפילה וקריאת התורה

האם רשאי אני לנהוג כיהודי לכל דבר ולשמור שבת, אף על פי שעדיין לא טבלתי, לפי שעדיין לא נרפאתי ממילתי?