טורים נשיים
מדור טורים אישיים - מגוון טורים בנושאים שמעניינים נשים
מדור טורים אישיים באתר הידברות כולל מגוון טורים שנכתבו בכל הנושאים שמעניינים נשים. ביניהם: פרשות השבוע והמסר עבורינו, חגי ישראל ומשמעותם הנשית ועוד.
עידית ליכטנפלד עם טעויות משעשעות של בעלי תשובה. והפעם: הפורים הראשון בחיי
בבוקר יום הפורים קמתי, נטלתי את ידיי, ברכתי ברכות השחר ומיד התחלתי להתחפש. כל כך שמחה ומאושרת פוסעת לי לבית הכנסת. נשים מתחילות להיכנס, וכולן-כולן-כולן נראות רגיל לגמרי. שום תחפושת, שום-כלום
"קראת להם? הם ראו איך הוא נשכב על הרצפה? איך הוא צורח?"
"אדוני, תראה איך אתה מחזיק את הילד שלך, הוא צורח וכואב לו". יוסי לא מתייחס. הוא ממשיך. אנשים מסובבים על הרקה ומנסים לדבר אלי: "גברת, תגידי לבעלך, תראי מה הוא עושה לילד"
כשרופא גדול שם לב לילד קטן, זה מה שקורה
"ידעתי", הוא הריע, "ידעתי שהוא מיוחד כל כך. הרגשתי עליו. יש לכם ילד מהמם ומיוחד, מניסיון", את קריצת העין הרגשתי מבעד לאפרכסת. וגם את החיוך וההתרגשות
מהו מפתח הברכה של הנשים, וכיצד ניתן באמצעותו לעורר רחמי שמים?
איך מורידים את הברכה עלינו בזמנים קשים? כך תבני כיפת ברזל רוחנית לעם ישראל
"איזו מין אמא את?! את רואה שהוא צורח, תפסיקי להתעלל בו..."
לכי תסבירי לה שאם תקני לו, זה רק ישגע אותו והוא ירצה עוד ועוד, יתבלבל ולא יידע מה רוצים ממנו, כי בעצם אסור, והוא רק ניסה לבדוק גבולות, ובאה האישה הזו והרסה לו את הגבול
גם ככה הוא ילד יוצא מן הכלל. באמת
אין אף אחד שאפשר להתייעץ איתו, אין אף אחד שמכיר באמת את התסמונת הזו, אפילו לא הפרופסור בעצמה! היא ראתה בסך הכל ארבעה ילדים כאלה, וכל אחד היה שונה מחברו
"נעמה, התשובה חיובית. ליונתן יש תסמונת אס. אם. אס"
הגענו יחד לכותל המערבי להתפלל, לדעת שכל מה שיקרה ויהיה – הוא שלנו בדיוק מופלא של השגחה פרטית. אבל קשה
כל הבריאה כולה משתנה, מתחדשת. ואת, לא תוכלי?!
אם כל הבריאה מתחדשת מידי יום, אז אישה שחוששת, או בעלת דימוי עצמי נמוך, או סובלת, או לא אוהבת את מה שהיא עושה – לא יכולה להיות במקום אחר בעוד תקופה?!
"אמא, את אוהבת אותי? אז למה את נועלת אותי בחדר?"
בקבוק יין שבור שוכב בירכתי הסלון עם סימני דרך מהמטבח, שברי זכוכיות קטנטנים מפוזרים בכל הבית, ויונתן יחף, יחף! אלוקים שישמור
פסיכולוגית? באמת? עד כדי כך? לאן הגענו?
רק בשביל הצעידה והשעה הזו ביחד, שעת השקט הזה שבה מכבים טלפונים, מתנתקים לרגע מהסובב ורק מדברים, רק בשביל זה, זה שווה. איזה גבול מתוק
אוי, לא! דרכתי על נמלה
בעולם מקובל לחשוב שישנן ארבע דרגות בבריאה, אך היהדות מחדשת שיש חמש דרגות. נמלה היא לא ילדה, זה ברור. אך גם גוי הוא לא יהודי
בוקר טוב לי. ליונתן צהריים טובים. הבוקר שלו התחיל מזמן...
אני בוכה ובוכה, לא יכולה להפסיק. בוכה את המאמץ, את הרצון להיות אמא טובה, בוכה את הכאב ואת הקושי, בוכה את הביזיון הגדול שספגתי על לא עוול בכפי, בוכה את הספק הזה שיש בו בילדי, בוכה את עצמי, בוכה את הלבד הזה שאף אחד לעולם לא יבין
כבר אין סערה, יש שקט. כמו של... רובוט. האם הניסיון הזה מצליח?
תסמונת? לא תסמונת? צריך לחפש את הבעיה במקום אחר? לא יודעת. אבל דבר אחד אני יודעת להגיד: טוב שזה לא בידיים שלנו
"לזה אתם קוראים רגוע? הוא לא מפסיק להשתולל! מה עשיתם לו?!"
פג תוקף. בום. טראח. ככה הרגשתי. זה מה שיהיה מעכשיו? אני לא מוכנה לזה! מה עושים עכשיו? איך נעביר את היום הזה? יש לנו עוד שלוש שעות, מה עושים?
לא כדאי לעצום עיניים ולחכות שהכל ייגמר. צריך להתרגל לאור, לאט-לאט
אין דרך בלי תהליך, אין אפשרות לפקוח עיניים מיד לאחר שפוקחים עיניים... יש צורך במסע ארוך במנהרה שלפעמים אפל בה, תהליך כזה שיוביל אותך לאט-לאט בדרך מבטחים אל היעד
פיצקי אחד מתוק לבד בבית החולים. מתי יוכל כבר לחזור הביתה?
"פיצקי, אתה עושה לנו הפתעה השבת, אוכל יפה את כל האוכל לבד, וביום ראשון נוכל לקחת אותך הביתה, כן? אנחנו אוהבים אותך ורוצים אותך איתנו בבית"
מה ההבדל בין קריאה של ספר התורה לבין דעת תורה, ואיך זה קשור למלחמה?
רק דעת תורה צרופה יכולה לתת תשובות גם לשאלות הרות גורל. כי התורה לגבם היא חוכמת אלוקים, ולא ספר חוכמה יהודי שתורגם ליוונית
על צפרדע, אבוקדו ומה שביניהם: כשאנחנו מתפעלים ממציאות של השגחה פרטית
הלוואי ונזכה להרגיש תמיד את השם נוכח בכל נקודה בחיינו. הלוואי שאפילו לא נתפעל מצפרדע בכיתה ביום שבו לומדים על מכת צפרדע
"טיפול נמרץ יילודים"? איזה שם נורא לפגייה
חיבקתי את הזערורון הזה והצמדתי לו נשיקה. הוא הסתכל עלי, בוחן אותי ואת הסבלנות שלי. שלחתי לו מבט של לחימה משותפת. "אנחנו נצליח למרות הכל", הבטחתי לו. רפלקס חיוכי עלה בפניו
"מה יש עם מבנה הפנים שלו?! לא רואים עליו כלום!"
"לא!", קראתי בזעזוע, "ממש לא! לא רואים כלום!". לא יכולתי לקבל את זה שהבן שלי המתוק, הכובש, היפה מכולם (והוא באמת כזה! תשאלו את מי שמכיר אותו!) – תווי פניו הם כשל איזו תסמונת עלובה ועלומת שם
"תור לנוירולוגית, כל כך מוקדם? איך יהיה לך כוח?"
כן, מותק, את אמא שלו, את אמא של יונתן. את צריכה לחשוב ולהרגיש מה את רוצה ומה לא לגבי כל המידע והטיפול בבנך. עצמך ובשרך
פתאום אני מבינה: יונתן לא פה. גופו כאן, אך לבו אי שם
עכשיו שהכל היה כאן מולי, מתחת לאפי, אני מבינה היטב את הכיוון ואת הדברים ואני מחליטה, לא עוד! אנחנו נלך ונבדוק, נחפש ונחקור עד שנמצא מזור, מרפא ללבו ולגופו הקטן של הילד האהוב שלי
היה לי ברור שיבוא ה"אבל" הזה. מה קורה עם הילד?
שני שין, אמא לילד בעל תסמונת מיוחדת, משתפת בטור חדש ונוגע את המסע אל האבחון וממנו. טור ראשון בסדרה
"להיות אמא בתשפ"ד זה להרגיש משותקת": תושבת הדרום בשיר מצמרר
הודיה בושארי, ציירת ואמנית, אשר נמלטה מהדרום עם משפחתה, מבטאת את תחושותיה על הדף, במילים וגם בציור
דרך חור הגרוש: רוחות המלחמה מזעזעות קורות בתים שהתפרקו
האם יהיה בנו הכוח, כעם, להתמודד ולצאת מחוזקים מתוך השבר הכפול? האם יהיה בנו הכוח, כמשפחה, לעמוד בכל זה?
"חמודה, אולי תתני לאמא לשבת? אולי תשבי איתי ביחד? אולי תשבי עלי?"
אם הם היו יודעים את זה הם היו זוקפים את הגב ומעזים גם הם לטעום את טעם הסליחה הפשוטה הזו, שאנחנו לא מכירים מחיי היומיום. את טעם החיבור. טור בעקבות יום הכיפורים
דרך חור הגרוש: היא גרושה – למה היא צריכה להיות גם שקופה?
הן ידעו מראש מה תהיינה תוצאות החלטתן וממילא עליהן לשאת לבדן בנטל העלויות הבלתי סבירות. רגע, לא? אז זהו, שלא
דרך חור הגרוש: יש קשיים, יש התמודדויות. אבל יש לי אוהבים בארץ הזאת
אני לא לבד. מישהו הולך אתי, לצדי, וחולק את כאבי. מישהו דואג לי שם למעלה, ושולח מלאכים טובים ללוותני בדרכי פה, למטה. היש גורם הגנה משמעותי מזה?
דרך חור הגרוש: המשפט של חברתי מצליח לרגש אותי עד דמעות. היא לא טועה
מילותיה של חברתי מתנגנות בתוכי ומאירות את כל ישותי. היא צודקת. איך לא הבחנתי עד כמה ה' אוהב אותי? למה איני זוכרת את הניסים שעשה ועושה אתי? הוא באמת עוטף ומרפד לי את הדרך
מחכה לשיחה היומית שלך עם השם?!
"המורה, אני לא אוהבת את השם", לחשה לי בעיניים דומעות תלמידה צדיקה אחת. איך יוצרים את הקרבה הזאת?