גלויה מקטמנדו
"מה פתאום ללכת? ה-כ-ל אנחנו נעשה בשבילכם. אתם כמו אבא ואמא בשבילנו"
טיף. טף. טיף. טף. כן, זה טוב לי שהברז מטפטף בחדר הקטן כעת. הוא מזכיר לי למה אנחנו כאן
המלצרית הכי ותיקה בבית חב"ד: חני ליפשיץ מפליגה אחורה בזמן
חשוב לי לזכור שאני כאן לא בגלל סיפורים גדולים, אלא בגלל העשייה הפשוטה והיומיומית הזו. היום הזה בבית חב"ד, שבו אני שוב מלצרית? הוא עבורי שיעור בענווה
חני ליפשיץ: הם יעמדו כאן עוד שבעים שנה, וינסו להזמין אנשים אל התיבה שלהם. כמה כוח יש להם, לשליחים
זו להם השנה החמישים שהם עומדים שם, לפני התיבה. "עד מתי תעמדו כאן ותזמינו אנשים לשבת עמכם?". "עד מתי שידרש", מחייך נח. "אנחנו רק שליחים. לא תמיד יש הצלחות. לא תמיד הדברים הולכים כמתוכנן. אהבת האדם והבורא היא הנוסכת בנו את הכוח"
הם אבודים. אבל כאן, תמיד יש להם מקום
"הסתובבתי ברחובות קטמנדו, אבודה, עד שראיתי את האור שבוקע מן החלונות. נכנסתי, בלי לדעת למה. אבל כשהתיישבתי פה, הרגשתי משהו שלא הרגשתי הרבה זמן – תחושה של בית, תחושה של חום"
היא יוצאת אלי, החברה שלי, הנזירה. אני יודעת שהיא מחכה לי
ואולי, אני חושבת לעצמי, זה לא מה שאני צריכה לחשוב עליו בכלל כשאני יושבת איתה. אולי הקשר הזה שבינינו, עצם העובדה שהיא מחכה לי, שאני באה אליה, זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות
"בשביל מה אתם עושים את זה? אתם מכירים אותם בכלל?!"
לטוס עד הרי האנפורנה כדי להביא משם בחור חולה? לרוץ לטיפול רפואי עם בחורה במצוקה? ללכת ולבקר את מי שכשל ומרצה את עונשו בבית האסורים?
כשבית חב"ד בנפאל סבב כולו סביב... עז
הם בנו לה תיבה גדולה מעץ ליד השער, ושם עברה לגור. חנן מצידו פיקח על המבצע כולו, והנהרה על הפנים שלו כמו האירה את המקום כולו
לאהבה דרכים רבות, ולפעמים היא מגיעה דרך בובי הקוף
"אסור לך ללכת לאיבוד יותר, בובי", לחשתי לקוף כל הדרך חזרה לבית חב"ד, ולא היה אכפת לי אם רואים אותי בני האדם מסביב. "זיו ודגנית צריכים אותך איתם בעולם הזה", הסברתי לו.
"האמינו לי, אני השגרירה הכי טובה של העם שלכם"
כשאקיהו התעוררה ומצאה אותנו על יד מיטתה, היא לקחה את ידי כשהיא כולה נרגשת וסיפרה איך לפני חמש שנים ביקרה בארץ ישראל במסגרת עבודתה. היא נכנסה אל בתים של סופרי סת"ם בירושלים
עם כל הכבוד לאדון הנכבד שלה, יש לה מלאך אלוקים מול העיניים
פתאום הכתה בי ההבנה שבאמת יש מכשפים בעולם הזה! אנשים בעלי כוחות אדירים שהם היפך הקדושה. אבל לי - לי יש מלאך אלוקים מול העיניים
איך שומרים על אורח חיים יציב, כשנמצאים במסע במדבר?
"לפעמים אתה רק רוצה לזרוק את הכל ולהיות כמו כל שאר המטיילים מרחבי העולם", הם אומרים. זה באמת רצון טבעי
הם יצאו אולי מעזה, אבל עזה לא יצאה מהם לרגע
תוך רגע ביקשו מאיתנו רועי וגיל כפפות. בצבא הם שניהם חובשים. עידו הסביר מה בדיוק צריך לעשות. הוא מבין גדול בדברים האלה
אני מבינה כמה הודיה יש בי על השגרה הכל כך לא שגרתית שלי
אף פעם לא היתה לנו באמת שגרה. ברור לי שזה לא רק אורח החיים שלנו כאן בנפאל, אלא גם אנחנו, שתמיד היינו "סרבני שגרה" שכאלה
"כבר הרבה זמן חיכיתי לרגע שאחזיר את הספרים האלה לרביי יהודי"
איך הגיעה שקית גדולה עם ספרי קודש ישנים מהודו, לביתו של עובד אלילים נפאלי? סיפור מופלא
אני לא יודעת להיות מכובדת. אבל מה אכפת לי?
האמת היא שאף פעם זה לא הפריע לי, חוץ מלפני חודש לערך, כשהגעתי לנחם משפחה שאיבדה את יקירה. לא הכרנו קודם, אבל מרגע שהגעתי אליהם, המשפחה הזו נכנסה לי ללב, וגם לא יצאה משם
"אני לא מעניינת אף אחד", היא אומרת לי. הלב שלי יוצא אליה
לא ממש חיפשתי ללמוד את זה, אבל העיניים של רינת זרחו עם כל ניסיון שלי
היא שוב רקעה ברגליים. ממש יכולתי לראות אותה, את הילדה המפונקת של פעם
כשנכנסנו אל הבקתה, אלירז כבר שכבה מעולפת על השטיח. "אני לא מאמין שבאתם!", יוגב נפל על צווארו של חזקי ולא ידע את נפשו מרוב התרגשות. "אנחנו עדיין מחכים לרופא המקומי"
"זה לא שרע לי אצלכם, חלילה. זה רק שטוב לי כל כך כאן"
"יש איזו מין תחושה כזו באוויר, כאילו מצאת משהו יקר מכדי להניח לו", מסבירה לי שיר מאוחר יותר, במרפסת הפתוחה, לאחר יום שלם של שיחות ולימוד מעמיק עם חזקי ואיתי
הבן החמישי בהרי ההימלאיה: איך זכרו אותם שם, בסוף העולם?!
מחובתנו למצוא את הבן החמישי הזה, להזכיר לו שהוא יהודי, לקרבו אלינו באהבה ולהושיבו אל שולחן הסדר. ככה פשוט. בלי לשפוט. רק להרעיף עליו אהבה, וכמה שיותר. על כן, מלבד קטמנדו ופוקארה – לא שוכחים גם את אלה שמטפסים על ההרים
"תשאיר את הפמוטים שם, עד שתחזור מהרי ההימלאיה"
הוא מבקש להניח תפילין בפעם השנייה בחייו. "זה בשביל עם ישראל!", הוא אומר
למי עוד יש הזדמנות כזו, לברך על האוורסט?
אשר מביט אל תוך עיניו הירוקות של יצחק בן ה-12, ואומר לו שיעשה זאת. הוא מבטיח. ההשפעה של הילדים בשליחות גורמת לי לדמוע. תמיד. זה חזק ממני
"אני לא יכול יותר. לא יכול לשמוע על המלחמה"
היו כאלה שהרימו גבה על השהות שלו אצלנו. שאלו מדוע הוא לא מתגייס למילואים בשעה כזו, אבל זו היתה דווקא הזדמנות להעלות את הנושא החשוב של הלומי קרב
הטלפון העיר אותנו בחמש בבוקר: "רודפים אחרינו"
"פתאום שמענו צעקות, וחבורה של כפריים שעטה אלינו בפראות עם מקלות"
חני ליפשיץ: אני בוכה על משה. כאילו היה זה היום, ולא פעם. כל כך מזמן
ואני חוזרת בבת אחת 3,335 שנים אחורה. חושבת על מה שראה משה רבנו כשירד מן השמיים: במה מקושטת בפרחים ועליה עגל זהב עצום ממדים
"אנחנו באותו הגיל, חני. את קולטת?", היא אומרת לי
לא הפסקתי לחשוב עליה באותם ימים. כמו יצר הרע זה נכנס בי, ההשוואה הזו ביני לבינה. אוף. מה יש לי? למה פתאום קשה לי כל כך?
כשמשהו קופץ לי בתוך הלב, אני צריכה לעצור, ולהקשיב. גם הפעם
נכנסתי לשם אחת, ויצאנו חמש, היישר להדלקת נרות של שבת
"אני בחיים לא אתחתן שוב", היא אמרה, והעיניים שלה רשפו גיצים
הבטחתי לה שעל כל דמעה של עצב – עוד יבואו כל כך הרבה דמעות של שמחה
"בכל פעם שהייתי בעליה לתורה בבית הכנסת – לא יכולתי להפסיק לבכות"
לפני 15 שנים עוד קראו לה ביהנדרא בסנט. היא התגוררה בקטמנדו. היום היא עליה שולמן
במקום הזה, כל כך הרבה פעמים פשוט אין לי מושג מה יהיה
וכך, בשבת, ב-10 בבוקר, אחרי לילה שבו כמעט לא ישנתי, אני רואה את חזקי, בחולצה לבנה קצרה למרות הקור המקפיא ששרר בהרים, מגיע לבית הכנסת כאילו הכל כרגיל
העיניים שלה אמרו לי שהיא מוכרחה לבוא. עכשיו
"כל יום בשבילי הוא מסע של חיפושים, והרגליים שלי כבר כואבות". סיפור קטן, בלי זיקוקים