איה קרמרמן

מסתבר שהייתי צריכה לשמוע לעצתי שלי. מהשיחה הזאת יצאתי חומוס. עכשיו אני רק מתפללת להיות זבוב על הקיר בשיחת המסקנות של ליבי מהתפילה ותמר מהתורה

"לא הייתי חושבת שאחזור בתשובה, זה בונוס שהשם נתן לי", אומרת קרמרמן. "קיבלתי מתנה שאין לתאר אותה". צפו

אמן שלא יירשו את השריטות שלי. את החרדות שלי. את הצער שמלווה אותי, אפילו שחשבתי שנפרדתי ממנו. אמן שלא יצעדו את הצעדים שלי, שהיו קרובים לתהום

היום אני מבינה שלא רק בעלי תשובה צריכים להיות אג'יליים. להיות בעל אמונה, באופן כללי, דורש מאיתנו זמישות מחשבתית (ולא, אלה לא שגיאות כתיב)

היום החטף חי לצדי. דואג שלא אזנח אותו אחרי כל שנות החברותא. בכנות, החטף הזה קבע את מהלך חיי, לפחות ב־17 השנים האחרונות

אם הייתי יכולה לאסוף את כל שעות הדרכת ההורים שלמדתי, הייתי אומרת שאני בוטחת בבנות שלי שהן יחליפו את הבגדים של היוגיסטיות בבגדים צנועים, כדי שיתאימו לעולמן. אני באמת מאמינה שהן יעשו את זה

"אנשים מפספסים את הדבר הזה והוא הכי חשוב בחיים שלנו. טוב לא נהיה. טוב מיוצר. הכול שאלה של בחירות, כי צריך לייצר אותו כל זמן שאתה חי"

אני זוכרת את ההרגשה שלך, את מרגישה שכבשת את העולם קדימה ואחורה. אני מרגישה שעוד לא התחלתי, שאני רק מתחילה לגלות את הכישרונות שלי, לאמץ את החוזקות שלי

כשהילד יוצא לבית הספר ומבקשים בשבילו הצלחה. כשמקבלים באמצע היום טלפון מהגננת והלב עוצר לשנייה. כשלא דרסנו חתולה שרצה לכביש. כשסל הכביסה ריק

אולי אומץ הוא לבוא ולהגיד סליחה, אני יודעת שפגעתי. וכמה אומץ דרוש כדי להגיד "פגעת בי, אני צריכה את החרטה שלך. אני מבקשת את העזרה להמשיך הלאה בחיי