והערב נא

ויהי באחת הלילות, החליט אחד מבני המשפחה לעשות מעשה. הוא התגנב לבית הכנסת באישון לילה, פתח את ארון הקודש, ופשוט החליף את המעילים של ספרי התורה!

זמן הלידה היה בדיוק בחצות הלילה - בשעה 12.00. והנה ליד חדרי הלידה עמדו עיתונאים וציוותי צילום בהמתנה ליולדת הראשונה ב"אלף החדש" (שנת 2000) למניינם

הדבר דווח למשרד הבריאות, וניתנה הוראה מפורשת להשליך לאבדון את כל היין שבבור! אף שלא הוכח כלל שהיה הכלב נגוע והחדיר ליין חיידקים, מכל מקום תקן מחמיר של משרד הבריאות מחייב במצב שכזה לאבד את היין מבלי לקחת סיכונים

"חושש אני לחיינו", פנה הנהג לצדיק, "אין לנו לא אוכל ולא משקה ואנו תקועים במדבר השמם, רעבים גם צמאים... מאין יבוא עזרנו?..."

"אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת", השיב האב כי טעמו של דין זה הוא "כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום", אך נשיקותיו לא נבעו מאהבה, אלא כדי להראות לבנו מהי אהבת תורה והרגשת מתיקות ועריבות בלימוד

כעבור רגעים מספר שבה נשימתו של האב המרוגש. המוהל כבר הבין כי לפניו מקרה משמח במיוחד. "כמה זמן חכתם לו?", שאל. "עשרים ושתים שנים", השיב האב

והנה, בימי החלמתו של הילד הבחינו הרופאים, שמבקריו הרבים אינם אלא... אחיו ואחיותיו! לתמיהתם הסבירה האם: לא שיקרתי כלל, הילד אכן נולד כעבור 15 שנות נישואין...

אשה זו היתה עניה מרודה וחסרת אמצעים, ומאחר ולא היה באפשרותה כלל לגדל את בנה, היא החליטה לנוטשו

אני מוכן למול אצלך, אך ורק אם המילה תהיה ללא כל 'סממן דתי', דהיינו, ללא אמירת הברכות, קריאת הפסוקים, השירים וכו', כמו כן התינוק יהיה מושכב על מיטת המרפאה ולא בידי הסנדק...

ויהי היום, נולד למיכאל ורעייתו בן זכר. בשמוע האב את הבשורה המשמחת, מיד הגיע לארץ ישראל לשמחת הברית, פנה אל בנו ואמר לו: "שמעתי כי קיימת סגולה נפלאה בסנדקאות... אני מבקש ממך שתכבד אותי בזכות זו בברית נכדי!..."